וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא (שמות ח', טו)
מבאר המלבי"ם כי ה'אויל' אינו אדם חסר שכל, אלא אדם המעקם את שכלו. ה'אויל' מצטיין בדבר אחד והוא ביזוי החכמה.
כאשר מתווכחים עם אדם שאינו מאמין בבריאת העולם, הוא מבזה את המאמינים בבורא יתברך: "האם רוצה אתה לומר לי שחיים עם אמונה הם חיים?! אני אומר לך שיותר טוב לא לחיות כלל מאשר לחיות עם אמונה. אתם כבולים! אתם מפחדים מאיזה כח עליון! אתם לא יכולים ליהנות מן החיים!"
מה כל זה שייך לעצם הוויכוח?! הלוא הוויכוח נסוב על יסודות ראשונים – האם ישנו 'בורא עולם' המופיע בהתגלות נוראה של "מלוא כל הארץ כבודו", ואם כן לשם מה להתווכח על צורת החיים?! מה ענין שמיטה אצל הר סיני, הרי אלו דברים צדדיים שאינם קשורים כלל לנושא הנידון!
אם אדם רוצה להתווכח מי יותר מאושר בחיים, ניתן לערוך לשם כך סטטיסטיקה ולברר את הדבר באופן ודאי. אבל הכופרים באים תמיד בביזיונות: "הדתיים כולם רוצחים! כולם גנבים!" גם לגבי זאת ניתן לערוך סטטיסטיקה ולבדוק כמה רוצחים דתיים, לעומת כמה רוצחים שאינם דתיים יושבים בבתי הסוהר. אולם כאשר מתווכחים איתם – הוויכוחים בטלים ברוב של לעג ובזיונות, וזהו המאפיין של 'אווילות'.
הכח של ה'אויל' הוא "חכמה ומוסר בזו". המוסר מרגיז אותו מאד.
"איך אתה מייסר את עצמך! איך זה שאתה לא יכול לאכול ככל העולה על רוחך! כשאני נוסע לחוץ לארץ, אני אוכל מאכלות אסורות בלי כל נקיפות מצפון ואילו אתה נאלץ לאכול רק פירות. חיים בהם אדם לא יכול לחיות כרצונו – אינם נקראים חיים"!
הבזיון הוא הנשק שלהם, אבל למעשה זו רק עקמימות חסרת יסוד. כל הספרים שנכתבו על מנת להוכיח שאין בורא לעולם בנויים על יסוד אחד, והוא: לעג וקלס לדת ולשומרי מצוותיה. הם לקחו את החיים היהודיים הקדושים והטהורים, ועשו מהם צחוק.
זהו כל הכוח של הספרות שלהם. הם לא מעזים לכתוב דברי שבח ואמת על התמימות והצדקות של היהודי הפשוט.
הם מבזים את המוסר, מכיון שבאופן שכלי אינם יכולים להתווכח איתו. הם לא יכולים להוכיח שאין בורא לעולם, מכיון שגם הם עצמם מאמינים. בסתר נפשם ובעומק ליבם הם אומרים: "מה רבו מעשיך ה'".
בזמן אמת, כגון בעת סכנה או מלחמה, ניתן לראות כיצד האמונה הטמונה במעמקי הלב מתעוררת לחיים. סיפר לי יהודי שומר תורה ומצוות, ששירת בצבא בפלוגה אחת יחד עם כשמונים חברי קיבוץ, מנוערים מדת ומסורת.
במשך כל זמן השירות הם לעגו לו ולכל אשר בשם 'קדוש' ייאמר, אך כשעשן המלחמה היתמר והכדורים השורקים פילחו את האויר מסביב, הם פנו אליו לפתע בדחילו ורחימו וביקשו: "רבי, בא נתפלל!" וכולם ביחד קראו "שמע ישראל" בכונה עצומה ובלב נשבר.
כיצד זה יתכן שאנשים משתנים באופן כה קיצוני ברגע אחד?!
אלא מאי? שבמעמקי הלב – האמונה נמצאת. אמנם ה'אויל' מעקם את שכלו, אבל היסודות נמצאים בסתר ליבו, על אף שהוא מדחיק אותם עמוק עמוק.
בעבר הייתי עד למקרה שכזה.
הדבר אירע לפני כחמישים וחמש שנה בשוויץ, כשביקרתי בפעם הראשונה בהרי האלפים.
בסמוך אלי עמד יהודי, שנראה רחוק משמירת תורה ומצוות. אותו יהודי התבונן בנוף המפעים, הנפרש לנגד עיניו, ולפתע התחיל לנגן בהתרגשות: "לכה דודי לקראת כלה".
כשציינתי בפניו כי היום לא ערב שבת, אמר לי היהודי בזו הלשון: "אומר לך את האמת, אני כל כך מתפעל מהבריאה, ואני יודע שצריכים לברך על כך, אך איני יודע איזו ברכה עלי לברך, כל מה שאני זוכר זה רק 'לכה דודי' ולכן את זה אני שר!" כך אמר לי אותו יהודי, כשהוא שב ומנגן את הפיוט היחיד שזכר מבית אבא. "אמנם אני לא יהודי דתי, אבל כאן בהרי האלפים המופלאים אי אפשר שלא לראות את גבורת הבורא!"
כאשר אדם נוכח בעוצמת הבריאה – לבו נפתח, מכיון שעמוק עמוק בתוך הלב, האמונה נמצאת אצל כולם.
(מתוך לקחת מוסר – מהדורת ליבוביץ)
לפני זמן מה פורסם סיפור על מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל
אודות בחור שירד מאמונתו בעקבות לימודו את עניין ויכבד את לב פרעה שליבו של פרעה נעשה כבשר כבד.
אשמח אם תוכלו לשלוח אלי סיפור זה
תודה רבה