"כמה אנשים טועים בענין זה, שכששומע אדם לשון הרע ורכילות מהוריו או מאשתו, מקבל זאת כאמת, כי חושב שהם בודאי לא ישקרו לו. וזו טעות גמורה…"
הצטרפו אלינו ללימוד היומי בספר חפץ חיים
הסעיפים הנלמדים בימים אלו עוסקים בדיני קבלת לשון הרע באופנים שונים שבהם יש סיבה לכאורה לקבל את הדברים – או מאדם שנאמן עליו כשני עדים, או מאדם שמסיח לפי תומו, וכן אם יש 'דברים ניכרים' שהדבר אמת.
בכל שלושת האופנים הללו, ההיתר לקבל את הדברים ולהאמין להם הוא רק באופן שלא ניתן לדון לכף זכות, וכגון שמספר על פלוני שעבר איסור גמור ומפורסם בישראל. אולם כשניתן לשפוט לכף זכות – כגון שניתן לתלות שעשה את האיסור מחוסר ידיעה, או שאלו דברי גנאי בעלמא וכדומה, בוודאי שאסור לקבל את הדברים.
גם באופן שלא ניתן לדוף לכף זכות, מותר להאמין רק אם המספר ראה את הדבר בעצמו, וגם אז אסור לשומע לספר את הדבר לאחרים, ואסור לו לבזות את הנידון בדברים מחמת זה, וקל וחומר להפסידו בממון או להכותו ח"ו.
אמנם למעשה, קשה להתיר קבלת לשון הרע גם באופנים הללו, וכפי שמסכמים עניין זה בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מתוך דברי החפץ חיים כאן ובמקומות נוספים:
לגבי אדם שנאמן עליו כבי תרי, כתב ה'חפץ חיים' שבזמננו הסכימו הפוסקים שאין לומר על אף אדם שהוא נאמן כשני עדים, כי לא ברור לנו הגדר בזה. מלבד זאת לא מצוי אפילו כמעט אחד מאלף שנוכל לומר עליו שנאמנים דבריו אצלנו כשני עדים, שלא יגרע או יוסיף אפילו תיבה אחת בענינים אלו של לשון הרע, שאנשים רבים אינם חושבים זאת לאיסור בעוונותינו הרבים; וגם שלא יהיה שום לימוד זכות על אותו אדם, ושיהיה בזה תועלת להבא.
והוסיף ה'חפץ חיים' שכמה אנשים טועים בענין זה, שכששומע אדם לשון הרע ורכילות מהוריו או מאשתו, מקבל זאת כאמת, כי חושב שהם בודאי לא ישקרו לו. וזו טעות גמורה, כי לא שייך לומר אפילו על אשתו שנאמנת אצלו כשני עדים, ומלבד זאת צריך שלא יהיה שום צד זכות בדבר, ושיהיה תועלת להבא, ואינו מצוי כמעט במציאות שיתקיימו כל התנאים.
גם לעניין מסיח לפי תומו, כתב שכאשר יראה הקורא את כל התנאים הדרושים כדי שייחשב מסיח לפי תומו, יבין שכמעט קשה למצוא מסיח לפי תומו לדינא, ובפרט שעל פי דין יש ספק גדול ועצום האם מותר להאמין בלב לדבריו של מסיח לפי תומו, ועל כן השומר נפשו ירחק מזה.
דוגמא ל'דברים הניכרים' שמחמתם מותר להאמין לסיפור ששמע [כאמור, רק כשאי אפשר לדון לכף זכות, ובשאר התנאים המוזכרים לעיל] כתב ה'חפץ חיים' לעיל, שאם המספר סיפר את הלשון הרע בפני הנידון, והנידון מנסה לתרץ את עצמו, וניכר מתוך דברי התנצלותו שהדבר הוא אמת, מותר להאמין ולקבל את דברי הגנאי. אופן נוסף: כגון אם נפל חשד על כמה אנשים ששהו בבית אחד, ונגנב חפץ כלשהו, ואחד מהם בוודאי הוא הגנב, אלא שעל כולם לא היה שום דבר הניכר כלל ובחזקת כשרים הם לגמרי, ועל אחד מהם יש דבר הניכר קצת שהוא הגנב, נחשב כדבר הניכר ממש.