הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א עם סיפורים מיוחדים על קידוש השם
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה' (במדבר ל"ב, י"ב)
קידוש השם גדול ביותר הוא אם האדם משכיל להתבונן כיצד יוכל לקיים את רצון השי"ת בכל דבר ודבר העובר עליו בחיים, וגם אם מדובר בצרה שהתרגשה ובאה עליו רח"ל, הוא מנסה להפיק ממנה את הלקחים החיוביים, לחזור בתשובה שלימה, ולנסות לתקן את אשר עיוות.
וניתן דוגמא לדברים הנ"ל. הגיע אלינו יהודי מר נפש, ותינה את ליבו על מה שעובר עליו. יהודי זה הוא אלמן, וכדי לא להישאר לבדו בביתו נאלץ להעתיק את דירתו למקום מגוריה של בתו. אולם דא-עקא, מספר האיש; הבת שלי מתגוררת ברחוב יוקרתי, שיש בו כלבים רבים, ואינני מסוגל לסבול את זאת.
הוא מתאר שכל מפגש שלו עם כלב, מקדמת דנא, היה מסתיים בטראומה, 'ואינני יודע עתה כיצד להסתדר עם הצרה החדשה הזו שבאה עליי. כל פעם שאני יוצא מביתה של בתי לתפילה, הנני נתקל בכמה כלבים גדולים, הגורמים לי לפחד וחלחלה', האיש היה נתון בפחד שכזה, עד שבא לשאול האם בגין זה הוא פטור מללכת לתפילה במנין…
אמרתי לו בו ונעיין קצת במקורות על עניינו של הכלב, ונראה מה אפשר להפיק מכך. על הפסוק 'וישם ה' לקין אות, אומר המדרש (בראשית רבה ד'): 'כלב מסר לו'. ותמה החפץ חיים, הכלב אכן שומר על בעליו, ולכן הוא ניתן לקין 'לבלתי הכות איתו כל מוצאו', אבל הפסוק אומר שהכלב ניתן לו ל'אות'; מה הוא אפוא האות, הסימן, שבכלב?
ומובא ב'חפץ חיים חייו ופעלו', של הרמ"מ ישר, שהחפץ חיים הסביר שהרי מצאנו (בהקדמת הברייתא של פרק שירה) ששירת הכלב היא 'בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו', ורבי ישעיה התענה שמונים וחמש תעניות כדי שיגלו לו, מדוע זכו הכלבים לומר שירה, הרי נאמר בהם (ישעיה נ"ו, י"א) 'והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה'!
ושלחו לו מלאך מן השמים שהשיב לו, שהואיל וכתוב בהם 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', לכן זכו לומר שירה, וזכו גם שאת העורות ליריעות ספרי התורה, התפילין והמזוזות, מעבדים מצואת כלבים.
נאמנות והכרת הטוב
פירוש הדברים הוא, שחז"ל הקדושים הודיעונו שהקב"ה הטביע תכונות בבעלי החיים כדי שנלמד מהן כיצד להתנהג. והנה, על תכונתו של הכלב מובא בחז"ל (הוריות י"ג, א') שהכלב מכיר את קונו. פירוש – מכיר טובה לבעליו, ומוסר את כל כולו עבורו, כדי לגונן עליו מפני כל מציק, ומצטיין בנאמנות זו. ובהתנהגות הכלבים במצרים, למדנו שהוא מסור יותר להקב"ה מאשר לבעליו. ואף אנחנו, אמר החפץ חיים, נלמד מכאן את הכרת הטוב לזולתנו, וממנה את הכרת הטוב לבורא יתברך.
וכיוון שגם אצל קין והבל היתה אי הכרת הטוב, כמובא במדרש (בראשית רבה ד') לכן מסר לו הקב"ה כלב, לא רק לשמירה, אלא גם לאות, כדי להזכיר לו את ענין הכרת הטוב.
וזכורני, שלפני שנים רבות הסתובב כלב בשכונתנו ברמת אלחנן, וכשביקשנו לסלקו, קראתי לאחד התושבים, שלקח מעט בשר ועצמות, והוביל את הכלב אל מחוץ לשכונה, ונתן לו שם לאכול. הכלב, מתוך הכרת הטוב שיש בו, 'הבין' מתוך נתינת הבשר והעצמות, שהוא חייב לציית למיטיבו…
קידוש השם האמיתי
פניתי אל היהודי האלמן שבא אליי, ואמרתי לו, שבמציאות שבה הינך חי היום, אין לך הרי הרבה ברירות, ואתה נאלץ להמשיך ולהתגורר אצל בתך, ולהיתקל בכלבים. לכן, כדאי מאוד שתשתדל לחשוב מה הקב"ה רוצה ממך כעת הזו, ותיקח מהכלבים את המוסר ואת ה'אות' שהם מסמלים.
אל תסתכל על הכלב הבא ממולך, כעל כלב…, אלא תחשוב על ענין הכרת הטוב והנאמנות שיש בו, ותהרהר במה שעבר עליך עד היום, אולי גם אתה לוקה מעט בענין זה, ותחזור בתשובה שלימה. כך תקיים את רצון ה' במלואו. וזה, כאמור, קידוש השם האמיתי שהאדם גורם בעולם.
חטף את הארנק מידיו של הח"ח
דוגמא נוספת לקידוש השם, ולהפנייתם של כל החושים ומידות הנפש רק לכך, אפשר לקחת מתוך מעשה שהיה אצל החפץ חיים.
פעם ניגש אל הח"ח אדם אחד, ואמר שהוא חייב לו רובל, אבל כיוון שיש לו רק מטבע של 5 רובלים, הוא מבקש מהח"ח שייתן לו עודף של 4 רובלים. הח"ח מצידו אמר שאינו זוכר שמישהו חייב לו רובל, וסירב לקבל את המטבע.
האיש התעקש ועמד על דעתו שהוא חייב לח"ח רובל אחד, אולם גם חתנו של הח"ח, שניהל את חשבונותיו, אמר שהוא אינו מכיר חוב שכזה.
לפתע, שינה האיש כיוון, ואמר שאם הח"ח אינו זוכר את החוב, הוא מעונין לתרום את הרובל ההוא לישיבה בראדין.
הח"ח הסכים לקבל את התרומה, והוציא את ארנקו כדי להחזיר 4 רובל, כשהארנק היה בחוץ, קם לפתע האיש ההוא, וחטף את הארנק מידיו של החפץ חיים וברח…
לאבד את כספו ולא את דעתו
נחשוב רגע, הרי אם היינו שם, באותו מעמד, האם לא היינו רודפים בכעס רב אחרי האיש, ומוציאים מידיו את הגזילה, ומכלים בו את זעמנו?
ואכן, היו מתלמידיו של החפץ חיים, שעמדו בסביבה, שרצו לרדוף אחרי הגנב, אבל הח"ח הזהירם שלא לעשות זאת, ואמר להם:
הלא נאמר (משלי, ו', ל') 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', ואם אתם רואים את המאמצים הגדולים שהשקיע האיש ההוא כדי לגנוב ממני את הארנק, הרי יתכן מאוד שהוא רעב מאוד, או שיש לו צרכים חשובים אחרים בביתו, והוא זקוק מאוד לכסף – – –
הח"ח לא הסתפק בדברים אלה, אלא רץ הוא עצמו אחרי הגנב, וצעק 'מחול לך מחול לך'…
כיצד ניתן להבין התנהגות אצילית שכזו ? הרי לכאורה מדובר בדברים שהם מעל ומעבר לדרגתו של בן אנוש!
אין זאת אלא שכל מעייניו ומחשבותיו של הח"ח היו נתונות רק בדבר אחד ויחיד: לקדש את שמו יתברך, ולעשות רק את מה שהוא רוצה.
וכיוון שכך, שום דבר לא היה קשה בעיניו כדי להגשים את המטרה, וגם כאשר נתקל באדם המתנהג בצורה נוראה שכזו, המסוגל לעשות את כל הצטדקי שבעולם על מנת לחטוף את ארנקו, גם במצב כזה מוכן מקדש השם לאבד את כספו, ולא את דעתו, ודעת קונו. רק בצורה שכזו אפשר להסביר את מעשיהם של גדולי ישראל.
וכאמור, זה הקידוש שם שמים הגדול ביותר.
הגר"ח נותן את השמיכה והכרית שלו
הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, אמר פעם שיעור שבו הסביר היטב את שיטת הגר"ח מבריסק בסוגיה הנלמדת, והיו דברי בגר"ח מאירים ושמחים כנתינתם בסיני.
לאחר השיעור ניגשו התלמידים אל הגר"ש וביקשוהו שיסביר להם כיצד זכה הגר"ח לחדש חידושים שכאלה בתורה?
והשיב להם הגר"ש מתוך המסופר על הגר"ח מבריסק, שהגיע אליו פעם יהודי תושב בעיירה ותינה את מר ליבו על כך שבביתו אין אגורה, והטף זועקים ללחם, ואין לו כל אפשרות להשביעם.
אולם גם לאחר שהגר"ח נתן לו צדקה, והשיאו בעצות טובות והגונות, עדיין עמד האיש וביכה את גורלו המר, וביקש מהמרא דאתרא, שיסייע לו.
כיון שראה רבי חיים את מצבו הקשה, אמר לו שיגש לחדר השינה שלו ויוציא משם את השמיכות היקרות הנמצאות שם, וגם את הכריות שמחירן היה גבוה במיוחד, וימכרם, ומהכסף שיקבל ינסה להחיות את עצמו.
מי שהיה באירופה, ומכיר את הקור העז השורר בימות החורף, יודע מה פירוש הדבר לישון בלי שמיכות וכריות, ובכל זאת, ברב אצילות נפשו מסר הגר"ח לעני את הדברים הללו, על מנת להפיח בו רוח חיים.
'אם אתם שואלים אותי מי זה ר' חיים, וכיצד הצליח לחדש כל כך בתורה, הנה התשובה', השיב רבי שמואל בירנבוים לתלמידיו.
וגם זה הוא קידוש השם עצום, מאין כמוהו.
(מתוך הקדמה לברכי נפשי ויקרא)