הוא לא רגיל בעריכת קניות, אבל בתקופה בו שוהה רעייתו בבית החלמה הוא מכהן גם בתפקיד האמא.
את בנו בן השנתיים וחצי הניח במושב המיוחד שבעגלת הקניות, והחל את הסיבוב. את שורת המוצרים הראשונה עבר בשלום, אך מיד כאשר נתקלו במוצר מתאים, עוגיות במקרה דנן, החל הילד להושיט ידיים ולבקש. לא פסק הילד, התחיל לצעוק, ומשלא נענה – גם לבעוט. והוא, בשלווה: "מוישה, נותרו לנו בסך הכל עוד שלושה עמודונים של ביסקוויטים ועוגיות, אל תתרגז, כבר נסיים".
באזור הבא היו מונחים הלחם והביצים, בהם לא גילה הילד בעל תלתלי החלאקה עניין מיוחד. גם באזור הפירות והירקות שמר על שלווה יחסית, למרות שכמעט הצליח להפיל אבטיח ארצה. החגיגה הגדולה התפתחה בשורת הממתקים. הילד הפעיל את כל כושר השכנוע בעזרת תנועות ידיים, רקיעות רגליים ויללות תואמות. והוא בשלו, ברוגע: "מוישה, מוישה, קצת סבלנות. הנה הקופה, שם נשלם ונלך כבר הביתה, תירגע".
ההצגה התפתחה דווקא בקופה, דקות ספורות לפני סיום הקנייה. הילד קלט את קופסת הפלסטיק השקופה מתוכה ניבטו מסטיקים עגלגלים צבעוניים ולא הכי מהודרים. מסתבר שההשתוללות עד עכשיו הייתה רק מעין הקדמה למנה העיקרית, בעוד לא מעט קונים מפנים מבט לילד בעל ההתנהגות הכמעט פראית. הממתק שכבר היה תחוב בידיו של הילד מתחילת הקנייה לא הרגיע אותו. הוא רצה עוד ועוד. למרות זאת המשיך אביו להרגיע בשקט ובשלווה: "מוישה, עוד כמה דקות, עוד כמה דקות נלך הביתה, תיקח לך לשתות ותלך קצת לנוח. מוישה, תירגע".
כאשר מצא את עצמו בחוץ לא האמין שהסיפור הקשה מאחוריו. הוא החל לצעוד במהירות הביתה, ואז דהר איש מאחוריו בצעקות. "סליחה, סליחה". למרות שמיהר, עצר. "תשמע", דיבר האיש בקול ובהתלהבות, "אני ממש מעריך אותך. כל הכבוד. תשמע, המוישה שלך מתוק וחמוד, אבל עם השתוללות כזו אני לא הייתי מצליח לשמור על כזו שלווה. עקבתי אחריך רוב זמן הקניה והבחנתי כיצד אתה שומר על רוגע וכל הזמן מרגיע את מוישה הקטן. ידידי, כל הכבוד לך".
האברך הסמיק וניסה להסביר. "לילד שלי קוראים צביקי, מוישה זה אני"…
מה מלמד אותנו מוישה מיודענו? שהילד לא מעצבן, כמו שאבא שלו מתעצבן. נכון, בהרבה מקרים ילד מעצבן גורם להתעצבן, אך התוצאה לא בהחלט כרוכה במניע.
שיאה של התבוננות זו מונח בנחש הנחושת שבפרשת השבוע. הנחשים השרפים ממיתים את ישראל, ומה התרופה? "ויאמר ד' אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (כא ח). פירש"י: "ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה? אלא, בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים" (ר"ה כט).
רבים מעם ישראל מתים ע"י הנחשים השרפים, האם ניתן להכחיש עובדה פשוטה וברורה זו? אך חז"ל באים ומכריזים שמדובר בעיוות אופטי, פאטה מורגנה, לפיו כביכול הנחשים הם אלו שממיתים, בעוד שמצד האמת הגורם הרוחני הוא הממית.
צביקי לא מעצבן, בדיוק כשם שהנחש לא ממית. נכון, מוישה עלול להתעצבן, אך אסור לכרוך את התעצבנותו כתוצאה הכרחית מהתנהגותו של צביקי, שכן לעיוותים האופטיים יש ביטוי בכל הצורות של עבודת השם ועבודת המידות.
(הרב רפאל ברלזון, יתד נאמן חוקת תשע"ג)