מסכת זבחים דף צז.
בימים אלו, ימי האבלות על בית המקדש והגעגועים לעבודת הקרבנות, הבה ונעמיק בסוגייתנו, בענין הכשרת כלים שנתבשלו בהם הקרבנות, ובעזהשי"ת נברר הלכה למעשה בדיני הכשרת כלים.
לבון והגעלה
הדבר ברור שכלי שנתבשל בו איסור – דין הכשרתו ע"י הגעלה במים רותחים, אך כלי שנצלה בו איסור ונבלע ישירות שלא ע"י מים – לא מספיקה לו הגעלה, רק ליבון באש.
בסוגייתנו זבחים (דף צז.), נתחדש שכלי שבלע מאכל בהיותו מותר, ואח"כ חל עליו איסור בהיותו בלוע, מספיקה לו הגעלה אף שבלע בדרך צלייה, כיון שנבלע בהיותו היתר, ובלשון הגמרא והפוסקים "התירא בלע".
כלי שצלו בו בשר וחלב
מעתה יש לבאר דעות הפוסקים בכלי חלבי שנבלע בו בשר בדרך צלייה האם יצטרך הגעלה כיון שבלע בהיותו היתר, או שכאן כבר נחשב בליעת איסור וכפי שנבאר בעזהשי"ת ויצטרך ליבון.
ויש בזה שני אופנים: האחד – שהבשר נבלע בדרך צליה, והחלב בדרך בשול, שבזה יש מקום לדון שיועיל הגעלה להוציא את כל החלב, כיון שנבלע ע"י בישול ואז לא נשאר חלב כי אם בשר, אופן נוסף – שגם החלב נבלע בדרך צלייה, שבזה בפשטות צריך לבון, אלא שיש לדון מטעם "התירא בלע" שכיון שנבלע בהיותו היתר, ולאחר הבליעה נאסר, תועיל הגעלה גם כשנבלע ע"י צלייה.
שפוד שצלו בו בשר קרבנות
נבאר תחילה הדין המבואר בזבחים (דף צז.) ששפוד שצלו בו בשר קרבן אפשר להכשירו בהגעלה, והגמרא בסוף עבודה זרה (דף עו.) שואלת: הרי מה שנבלע ע"י צלייה צריך לבון, ומסקנת הגמרא שם שכיון שבלע בהיותו היתר מועילה הגעלה, ולא רק אם מכשירו בעודו היתר קודם שנעשה נותר, אלא אפילו אם כשמכשירו כבר נעשה נותר – בכל זאת מועילה הגעלה ואין צריך לבון, כיון שבשעת הבליעה היה היתר, וכן פסק המשנה ברורה (סי' תנ"א ס"ק כ"ח).
ופרש"י, שאין איסורו חמור כיון שכשנעשה נותר לא היה בעין, אלא היה בלוע בתוך הכלי, ולעולם לא הוכר איסורו, והריטב"א הוסיף לפרש, שקדשים בשעה שנבלעו היו מותרים, וכשהגיע הזמן שיחול עליהם איסור נותר – היו בלועים, אין האיסור חל רק על מה שראוי לפלוט ע"י הגעלה, שהיא בליעה גדולה שיש בה נתינת טעם, וכשהגעיל ויצא עיקר הבליעה – אף שנשתייר אותו המעט שאינו יוצא אלא ע"י לבון, אותו מעט אינו אוסר.
לפי האמור יוצא, שכלי שבלע בשר ע"י צלייה ואח"כ חלב אפילו בו ביום {שהטעם לא נפגם}, אין צריך לבון ומועילה הגעלה, כיון שבלע בהיותו היתר.
חדוש ה'שו"ע הרב'
וכן כתב השולחן ערוך הרב (סי' תנ"א סי"ג בהגה"ה) ובאר באריכות טעם הדבר, שאם נצלה בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע חלב – מועיל להכשיר בהגעלה, ואף על פי שטעם בשר הנבלע ע"י אש אינו נפלט מהם לגמרי ע"י הגעלה, מ"מ אותו טעם שאינו יוצא בהגעלה – הוא מועט וקלוש מאד, ולא ראוי שיחול עליו דין חדש של איסור בשר בחלב, לכן מועילה להם הגעלה, להוציא את עיקר טעם הבשר ועיקר טעם החלב, שנאסרו מחמת שהם ראויים לקבל שם של בשר בחלב, והם נפלטים בהגעלה כי אינם בלועים מאד, ושארית הטעם של הבשר והחלב, שנבלעו בחוזק ע"י האש – הם קלושים מאד, ואין ראוי לחול עליהם שם חדש של בשר וחלב.
וחזר להזכיר זאת בקצרה (בסעיף כה'), שאפילו שנבלעו בשר וחלב ע"י אש, אם לא נבלעו בבת אחת מועילה להם הגעלה, אכן אם נבלעו בבת אחת – אינם יוצאים בהגעלה אלא בליבון, כיון שאז נאסרו ביחד בשעת הבישול ונבלעו כשהם אסורים, לכן צריך ליבון.
דעת האיסור והיתר הארוך
אכן מצאנו לאחד הקדמונים בספר 'איסור והיתר' (כלל נ"ח סכ"ג וכ"ה) שכתב את הדין שבליעת היתר מועילה להגעלה, וכתב חילוק שאם בא להכשיר בלי שבלע בשר – מועיל להגעיל אותו ואח"כ לבשל בו חלב.
אבל כלי בשרי שנאסר ע"י בליעת חלב ע"י האש, או להיפך, נחשב בליעת איסור וצריך ליבון.
וצריך להבין, שהרי כפי המבואר בגמרא לגבי צליית קדשים יוצא, שגם אם מכשירו לאחר שעבר זמן אכילתו ונעשה נותר, מועילה לו הגעלה כיון שבשעת הבליעה היה היתר, א"כ גם בשר שבכלי שאח"כ בישל בכלי חלב – יחשב "התריא בלע".
אלא הביאור בדברי האיסור והיתר הוא ברור: שהרי בשעה שמבשל חלב יוצר שתי פעולות: האחת, שהחלב נכנס בדפנות הכלי בבשר הבלוע בו {וחלק זה יתכן לקרוא לו "התריא בלע"}, ופעולה נוספת, שיוצא טעם הבלוע בכלי מהבשר, לתוך החלב המתבשל ואוסר אותו, ושוב נכנס ונבלע בכלי חלב האסור מטעם בשר שנפלט אליו, וחלק זה אם נבלע על ידי אש – איך יתכן לקרוא לו "התירא בלע", הרי חזר ונבלע בהיותו אסור, באופן שדברי האו"ה ברורים ומחוורים.
דינים העולים
עתה נבאר העולה לדינא:
- בשר קדשים שנבלע בצלייה בהיותו נותר צריך לבון.
- בשר קדשים שנבלע בעודו היתר על ידי צלייה, ובא להכשירו לאחר שנעשה נותר, מועילה לו הגעלה, כיון שנבלע בעודו היתר, משנ"ב (סי' תנ"א ס"ק כ"ח).
- בשר שנצלה עם חלב בכלי, צריך להכשירו בליבון חמור, כיון שנכנס איסור בכלי ע"י אש.
- נצלה בו בשר ורוצה להכשירו, ואח"כ להשתמש בו לחלבי – מועיל הגעלה כיון שעדיין לא נאסר.
- אם נצלה בו בשר ואחריו חלב לפני שעברו 24 שעות, נתבאר מהאיסור והיתר שטעון לבון, ונתבאר טעמו שאין זה "התירא בלע", כיון שהחלב בעודו נצלה נאסר מהטעם שבכלי, וחוזר ונבלע בהיותו אסור {ודעת השו"ע הרב להקל בזה וצ"ע}.
- אם צלו בו בשר ואח"כ נשתמשו בו לחלב כשאינו בן יומו {כלומר שעבר 24 שעות משעת בליעת הבשר}, בזה דעת החת"ס בשו"ת יו"ד סי' ק"י, שנחשב "התירא בלע" ומועילה לו הגעלה.
ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לבשל ולצלות ולאכול מבשר הקרבנות שנקריב לפני השי"ת.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א, כתבו לפקס – 08-9791445