השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מה ההבדל בין פרוסות חמץ ומצה שהתערבו לבין ככרות חמץ ומצה שהתערבו? • כיצד יתכן שחמץ שנפסל מאכילת כלב עדיין אסור באכילה בפסח? • ומה נפסק להלכה בדין 'נותן טעם לפגם' בפסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תמ"ז סעיף ט' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
כשם שחז"ל החמירו שחמץ בפסח אוסר אפילו במשהו, דהיינו, חמץ שהתערב בהיתר, אפילו יש בהיתר אלף מול כמות החמץ, כל התערובת אוסרת, הדעה הראשונה שבשו"ע סוברת, שלא רק כאשר מדובר בתערובת לח בלח, אלא גם בתערובת של יבש ביבש, ולכן, פרוסת חמץ שהתערבה בפרוסות מצה, ולא ניכר מה החמץ ומה המצה, הדין הוא, שכל התערובת נאסרת, ואפילו אם יש אלף פרוסות של מצה מול האיסור, ואומר המ"ב, שאם מדובר בכיכר חמץ שהתערבה בכיכרות מצה, בכל מקרה הם לא בטלים, כיוון שככרות זה דבר שבמניין, אבל אפילו שמדובר בפרוסה שזה לא דבר שבמניין, חמץ בפסח אוסר אפילו באלף.
גם חמץ יבש שהתערב במצה יבשה לפני פסח שהדין הוא שזה בטל, אבל אם הוא ישהה את התערובת בפסח, החמץ יחזור ויתעורר, לכן צריך לאכול את התערובת לפני פסח, ועוד מביא המ"ב, יש שכתבו, שמה שאנחנו לומדים שפרוסת חמץ שהתערבה בפרוסות מצה אפילו באלף זה לא בטל, זה הכל כאשר מדובר בפרוסת חמץ, אבל אם מדובר במצה שקיבלה טעם מחמץ שהיא אסורה, והתערבה במצות של היתר, בזה לא נאמר שאפילו באלף לא בטיל, אלא הדין המיוחד הזה שחמץ אוסר את תערובתו אפילו באלף, זה נאמר רק כאשר היבש אסור מצד עצמו, אבל לא כאשר הוא קיבל טעם מחמץ, ויש שמחמירים גם בזה, ודעתם, שלדעה הראשונה בכל מקרה לא בטל.
יש אומרים, שחמץ שווה לשאר איסורים בזה, ומבאר המ"ב, שחז"ל החמירו דווקא בלח שהתערב ולא ביבש שהתערב.
להלכה: פרוסת חמץ שהתערבה בפרוסות מצה, יש להחמיר שכל התערובת כולה נאסרת, וזה הכל אם התערובת נשארה שלימה, אבל אם נאכל אחד מהם, אפילו אם התערב רק חד בתרי, לכ"ע מותר לאכול את מה שנשאר, כיוון שמהתורה, חמץ שהתערב במצה, הוא בטל כמו כל שאר איסורים שבתורה, ורק מדרבנן מחמירים, שאפילו באלף לא בטיל, וכיוון שזה דין דרבנן, אם חתיכה אחת מהתערובת נאכלה, אנחנו תולים שאותה חתיכה שנאכלה היא חתיכת האיסור, וכל התערובת מותרת.
'נותן טעם לפגם' מותר גם בפסח, וטעם הדבר מבאר המ"ב, שאע"פ שחז"ל החמירו שחמץ בפסח אוסר אפילו במשהו כי יש עליו שם חמץ, אבל כשהטעם פגום, פקע ממנו שם חמץ, ואינו אוסר את התערובת, ויש מחמירים, וטעמם הוא, כיוון שחז"ל אסרו בפסח חמץ שהתערב ואפילו משהו שאינו נותן טעם, אז גם נותן טעם לפגם חז"ל אסרו בפסח.
חמץ שנפסד לגמרי והוא כמו עפר, אין איסור בתערובת שלו, וחמץ שנפסל מאכילת כלב, מותר אם הוא נפסד לפני פסח, אבל חמץ שבכניסת החג היה ראוי, אפילו שבמשך החג הוא נפסל מאכילת כלב, לא יועיל, אלא צריך לבער אותו מהעולם, ואפשר שאם הוא התערב בתערובת, התערובת לא נאסרת, וזה לא נקרא הנאה, שהרי הוא מפסיד את המאכל.
להלכה: נוהגים להחמיר בנותן טעם לפגם בפסח, ואומר המ"ב, דווקא במדינות שנהגו להחמיר, אבל אם אין מנהג ידוע, המקל לא הפסיד, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ואומר הרמ"א, שהיכן שנהגו להחמיר, גם בשילוב של שתי קולות, דהיינו, גם נותן טעם לפגם וגם משהו, אסור, ואומר המ"ב, שלעניין ריח יש להקל, ולעניין הנאה למכור לגוי, יש להקל בזה שהוא גם משהו, וביו"ט האחרון, דהיינו, יו"ט שני של שביעי של פסח, אם יש חמץ פגום משהו שהתערב, מותר אפילו באכילה.