הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
רבבות אברכים בני תורה, מכל החוגים והעדות, מקדישים את חייהם ללימוד התורה אליבא דהלכתא. קיום ההלכה היא נר לרגלם, והם עמלים כדי לדקדק בכל תג ותג, "סעיף קטן" וחומרה. המימד הישיבתי, הרוח התורתית העדינה, הרצון לרדת לשורשי המידות הטובות ולרוכשן, התחושה שלומדי התורה הם כ"מלאכים בין בני אדם", יחד עם הלבוש החרדי, המוכיח על כי אנו לגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, השמרנות, החומות מרוממות הנפש, הכל נזקף לדמותו המפוארת של רבינו בעל "חזון איש" זי"ע, שעמל, בעדינות ובשקט הנפשי העמוק והמזוכך שלו, להחדיר, להשריש, ליצוק תוכן, עד שהכל נראה לכאורה כה טבעי ומובן.
עד מלאות לו 55 ישב רבנו החזון איש זצ"ל בעירו ליטא, והסתגר בדל"ת אמות של הלכה. הוא לא נשא בשום משרה, לא היה מעורב בעסקי הציבור ומיעט לקשור קשרים גם עם גדולי הלמדנים בני דורו. את כל כוחותיו ועתותיו הוא השקיע בלימוד התורה, בעוד אשתו נושאת בעול הפרנסה. רק בשנים האחרונות לישיבתו בליטא, כאשר התגורר בוילנה, התוודע לכמה מחשובי הרבנים, וביניהם למרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל, רבה של וילנה, שעמד על גדלותו המיוחדת כתלמיד חכם מופלג.
יהודי נמוך קומה, צנוע וענו, התהלך לו ברחובות המועטים של העיירה בני ברק. "החזון איש לבש במשך תקופה מכנסי חאקי, כי לא היה לו כסף לקנות מכנסים טובות יותר", סיפר לי הגה"צ רבי אליעזר בן דוד שליט"א, שהתגורר בעצמו בבית מרן זללה"ה במשך כשנתיים. "החזון איש היה אדם שתקן. הוא ישב ושתק ולא דיבר כשלא היה צריך. כשהיה צריך לגשת לעמוד השליח ציבור, ביארצייט של אמא שלו, הוא היה רועד מפחד", סיפר הגר"א בן דוד שליט"א, בשיחתו לפני כשנה בישיבתנו, ישיבת "אור התורה" באלעד.
אדם שאינו מדבר בפני ציבור, מפאת חרדתו הטבעית לישא דברים בפני קהל. יהודי שהילך בצדי דרכים, הוציא את חיבוריו בהצנעת שמו, ללא משרה רבנית תורנית כל שהיא, והנה- הפך הוא כליל את עולם התורה וההלכה, עד שגדולי עולם הכניסוהו, בטבעיות פשוטה, לרשימת מוסרי התורה.
בקובץ דברי שיח מובאים דברים שאמר מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטינמן שליט"א: "זכינו בתקופתנו לראות את פני מרן החזון איש זצ"ל, שהיה נשמה גבוהה מאד, שלא לפי המצב והדרגה של הדור, ונשלח מן השמים כדי שירומם ויגביה את כל הדור, והיה ממש מבהיל בגודלו בתורה, שהיה יגע ועמל בעמל שאין דומה לו בכל חלקי התורה, ועל ידי זה רומם ממש את כל בני הדור, יותר מכל אותם שקדמו לו". וכך סיפר אחיינו מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א: "בימינו נעשה מהפך ביחס החשיבות לבחורי הישיבות, בזכות החזון איש, שהגיע לבני ברק כשהתגוררו בה רק שלושים משפחות, והוא עשה את המהפך. וכיצד עשה את המהפך? בכך שישב ולמד, ועצם הלימוד שלו השפיע"… והוסיף מרן שליט"א: "עד שהחזון איש החדיר את חשיבות בני הישיבה, היה קשה למצוא נערה שתסכים להינשא לבן ישיבה".
"החזון איש כישף אותי לתורה"…
באמצע חודש אייר של שנת תש"י, כאשר הנער בן ציון פלמן היה בגיל 14, הגיע לבית החזו"א עם קבוצה של ילדים מתל אביב להתברך מפיו. היה זה כאשר למד בתל אביב ליד בית הוריו. ובאותה תקופה הקימו ראשי צא"י ארגון ארצי שנקרא בשם "הנוער האגודתי", שמטרתו היתה לקבץ את הילדים שבערי הארץ בזמני הפנאי, כמו שעות אחר הצהרים והערב, וימי שבת וחג, והיו מלמדים את הילדים הלכה ומוסר, ומעסיקים אותם בפעילויות מעניינות. והמטרה בכל זה היתה למשוך את הילדים לבית המדרש, שלא יתחברו בזמן הזה עם הילדים בשכונה, שבביתם לא שמרו תורה ומצוות, והיה חשש שיושפעו מהם לרעה.
בן ציון פלמן הצעיר, לקח את כל הילדים שהיה אחראי עליהם ב'נוער האגודתי', ונסע עימם לבני ברק, אל מעונו של החזו"א, לזכות להתברך מפי קודשו. הילדים נכנסו בהתרגשות גדולה לביתו של החזו"א, כולם עמדו בשורה ועברו לפניו אחד אחד, כאשר כל אחד זוכה להתברך בברכת חייו מהחזו"א.
לאחר שכל הילדים קיבלו את הברכה, ניגש רבנו בעצמו אל החזו"א להתברך מפיו. וכאן אירע הפלא – החזו"א מתמהמה… אינו מברך כמו שעשה אצל כל הילדים, אלא הוא תופס את כף ידו של הנער – הבחור בן ציון פלמן, מביט בתוך כף היד כשתי דקות, מסובב את היד ושוב מביט ביד, כך עברו להן כמה דקות, דקות יקרות מזמנו של החזו"א. ובמשך כל הזמן הזה עומד לו הבחור הצעיר, אשר כף ידו נתונה בתוך כף ידו של "אור העולם", מביט ותמה על החזיון הגדול הזה.
אחרי כמה דקות פותח החזו"א את פיו, ואומר: "בחור כמוך מקומו בישיבת פוניבז', ביום ראשון הקרוב תלך ללמוד בישיבת פוניבז'".
לימים סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל על רגעי ההוד הללו, ואמר: "אינני יודע מדוע הביט החזו"א בכף ידי, האם משום שהיה בקי בחכמת כף היד, או משום שרצה לקרבני ולהראות לי אותות של חיבה, או משום שניהם גם יחד. אבל מה שברור הוא שברגעים הללו הרגשתי קירבה עצומה אל החזו"א, כפי שלא חשתי עד אז מעולם".
דברי החזו"א שנחשבו אצלו כנבואה, נתקבלו אצלו מיד ללא עוררין. וכך חזר באותו ערב לבית הוריו, מתוך החלטה שאכן ביום ראשון הינו נכנס ללמוד בישיבת פוניבז' כתלמיד מן המנין. הוריו שמעו מפיו את דברי קודשו של החזו"א, ועל החלטתו לעשות ככל היוצא מפיו, בתחילה אמר לו אביו: "עתה זהו אמצע הזמן וכבר כולם מסודרים עם חברותות בישיבה, ובוודאי יהיה לך מאוד קשה להתחיל עכשיו ללמוד בישיבה חדשה, כדאי לך להמתין עד זמן אלול תש"י, ואז להיכנס לישיבה בתחילת הזמן". "אבל" – טען בן ציון הצעיר להוריו – "גם החזו"א יודע שעכשיו זהו אמצע הזמן, ובכל זאת הוא אמר לי להגיע עתה לישיבת פוניבז'"…
הוריו ראו שאכן הוא נחוש בדעתו, ובטוח בדבריו של החזו"א, נתנו לו את ברכת הדרך, והנה בן ציון הצעיר עלה והתעלה למדרגות רמות, כאשר את חייו התורתיים הוא חב למרן החזון איש זצוק"ל. בתחילת זמן קיץ תשי"א כשנכנס אל החזו"א, פנה החזו"א בחיבה אל תלמידו הצעיר שכה דבק בו, כממתיק סוד, ואמר לו: "אתה צריך להיות תלמיד חכם גדול – זה היעוד שלך, בא ואלמדך דרך בלימוד שבה תוכל לעלות מעלה".
והחזו"א מתחיל לפרט: "עתה לומדים בישיבה מסכת נדרים, בהתחלה תלמד את הסוגיא רק גמרא עם ר"ן, בלא שום מפרשים ראשונים או אחרונים, תחזור על הסוגיא שוב ושוב כ-10 פעמים, עד שתראה שכל פרטי הסוגיה ברורים לך היטב-היטב. כך תעשה כל השבוע, וביום שישי תבוא אלי, ואראה לך איך ללמוד הלאה".
ביום שישי נכנס אל הקודש, ללמוד ולהתלמד. הוא נכנס אל חדרו של החזו"א, שקם מכסאו, הוציא מהארון גמרא מסכת נדרים, ואמר "בוחר'ל, בא שב לידי". הבחור בן ציון הזדרז והתיישב. החזו"א פותח את הגמרא, שם את ידו על כתפו של הבחור, ואומר "בוחר'ל, בא ונלמד יחד".
הבחור מתחיל לקרוא את הגמרא עם הר"ן, וכאשר קרא את ההווה אמינא של הגמרא, עצר אותו החזו"א והתחיל להדגיש ולבאר בנעימות ובניגון את הסברא שסוברת הגמרא בתחילה. אחר כך כשהגיעו למסקנה, חזר החזו"א והסביר מה סוברת עתה הגמרא, ומה שונה הסברא הזו מההוא אמינא, וכל זה מתוך בהירות ומתיקות עצומה. וכשסיימו ללמוד, אומר החזו"א "אתה שומע בן ציון, כך תלמד, ורק כך תלמד!". כך חזר הדבר ונשנה כמחצית השנה, במשך כל זמן קיץ של אותה שנה, שנת תשי"א.
כאשר סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל את הסיפור הזה, שנים רבות לאחר מכן, אמר: "החזו"א למד בהתלהבות עצומה, בניגון ובנעימות גדולה. ואני הרגשתי באותו זמן בחוש שקורה לי משהו, בכל מילה שיצאה מפיו של החזו"א, הרגשתי כעין מעמד מתן תורה שנאמר בו 'אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו'. ומאותו לימוד קיבלתי גישמאק בלימוד, שלא היה זכור לי עד אותו יום. החזו"א פשוט כישף אותי לתורה!".
הכל מתחיל ונגמר ביגיעת התורה
קשה להכיל, לתמצת ולשרטט, את דמות הנפילים המיוחדת של רבנו החזון איש זללה"ה. אך דבר אחד ברור הוא, שהכל החל ונגמר בעסק התורה האין סופי של מרן זי"ע. לימוד תורה בהתמדה עצומה, יגיעת התורה שאין כמותה, בריבוי שעות לימוד ובאיכות שעות הלימוד, בעומק גדול, ביגיעה גדולה ובמסירת כל כוחות הגוף, הנפש, המחשבה והלב, להבנת הגמרא והראשונים.
החזון איש זי"ע לא עלה על מיטתו, כי אם היה כח בידו לסגור את הגמרא ולהיכנס למיטה, הרי שניתן לנצל את הכח הפעוט לכאורה הזה, לעוד דקותיים של לימוד תורה. הוא היה לומד עד כלות כוחותיו ממש, ואז נרדם, או נופל שדוד על משמרתו, אוגר בחטף כח ליום הבא, יום חדש של עמל התורה. בזמן מלחמת תש"ח, כשהפגזים שרקו מכל עבר, ראו כוחות הפלמ"ח דמות שוכבת על ספסל. הם ירו באויר וגילו יהודי, ששכב עטוף בסדין, כדי שלא יופרע מהרעש המיותר מסביב, והתייגע על הבנת דברי הרשב"א הקדושים.
על החזון איש זי"ע רק שמענו, ולא ראינו. אך את גדולי עמלי התורה בדורינו, מרן רבנו בעל אבי עזרי זי"ע, ראינו כולנו. רב רבנן, אבי הישיבות ומנהיג עולם התורה, שהגיע למדרגתו מתוך תוככי הגמרא הקדושה. עמל התורה של רבנו הגרא"מ שך זצוק"ל נודעת בשערים. שנה תמימה בעליית עזרת הנשים בעיירה ליטאית שכוחה, עם גמרא בבא בתרא ורשב"א קרוע. אשה רחמניה אחת היתה מביאה לו אוכל מביתה, בשעה שהרחובות התמלאו ברוסים וגרמנים, שנלחמו זה בזה, והרב שך הצעיר היה יורד לנהר בכל יום שישי ומכבס את החולצה והמכנסיים היחידים שהיו לו. באחד מימי שישי ראתה אותו אישה אחת, הביטה בחולצתו הדהויה והשחורה וגערה בו בחומרה, כיצד בן ישיבה לא מתבייש ללכת עם חולצה כל כך עלובה. התנצל אליעזר מנחם והבהיר שזאת חולצתו היחידה. ריחמה עליו האישה והביאה לו במתנה שתי חולצות, ומאז במשך עשרות שנים, הכיר הרב שך זי"ע טובה לצאצאי אותה האישה ודאג לשלם משכורת חודשית לאברך, כדי שילמד חברותא עם נכדה. ועם כל הקשיים העצומים, אמר רבנו זי"ע שהיתה זאת השנה המאושרת בחייו.
מ"מ ראש העיר באלעד, ידידי הרב שמואל גרוסברד, מספר: זכורני שליוויתי את מרן זצ"ל ל"שיעור כללי" שעמד למסור בישיבה. כל הדרך לישיבה, בעודו צועד בכבדות לאיטו, היה אחוז שרעפים, חושב על השיעור. היו מספר פעמים שהרב שך היה נעצר, חושב וחושב, ואז אומר: "אני חוזר הביתה, יש לי קושיה על ה'שיעור כללי'", וזהו, הוא חזר הביתה כדי ללבן שוב את הסוגיה… שקיעותו בלימוד היתה מדהימה. הוא היה לכאורה חי עם הסביבה, מחייך ונעים לכולם, אך באמת – ליבו ומוחו היו כל הזמן בסוגיות, עד שלעיתים היית צריך "לנער" אותו כדי שיחדול לרגע ממחשבותיו. באחד הימים ליוויתי אותו מהישיבה לביתו. ירד גשם סוחף ונשאתי מטרייה מעל ראשו. כך הלכנו יחד, מהישיבה עד הבית, צעד אחר צעד, ומרן זצ"ל חושב וחושב בלימוד. רק כשהגענו הביתה שם רבנו לב שאני סוגר מטרייה ספוגת מים. הוא ננער באחת ואמר: "כיסית אותי במטריה? יישר כח גדול! תודה רבה!"…
מספר ידידי הרה"ג רבי ישראל מאיר פלמן שליט"א: אחד ממקורבי מרן החזו"א זצוק"ל היה סבי הגרא"י רוטשטין זצ"ל, מנהל בית היתומים דיסקין ועסקן ציבורי, שהיה תלמיד חכם וירא אלוקים מופלג. סבי הגרא"י רוטשטין ניהל אמנם גם בית חרושת וביצע עסקים מסועפים. אך הוא עשה את תורתו עיקר ומלאכתו עראי, ובכח שקידתו רכש ידע עצום בש"ס ופוסקים וכתב בתמידות מערכות עמוקות בפילפולי דאורייתא. בשנות קום המדינה רעשה ארץ בפרשת 'ילדי טהרן'. ילדים ניצולי השואה הגיעו לארץ, ומרשיעי הברית העבירום לשמד רוחני. סבי הגרא"י רוטשטין הציע להפגין ולהקים קול זעקה גדול, להרעיש את העולם כולו על העוול המחריד שנעשה ל'ילדי טהרן' ע"י ראשי המדינה, והוא שטח את הצעתו בכתב בפני מרן זצ"ל.
מרן החזון איש השיב לו במכתב (שפורסם בספר הזכרון 'ברכת אברהם', שי"ל לזכר הגרא"י רוטשטין, עמודים כו- כז), וכתב לו: "אחרי השיקול בהנידון, הוחלטה שלילה מצידי מטעם הכמוס, למרות אהבתי ואהדתי לטהרת לבבם ולהבת רוחם ומסירות נפשם למען התורה והמצוה, ללחום מלחמת מצוה".
כעבור זמן פנה שוב הגרא"י רוטשטין אל החזון איש וכתב לו על הענין. מרן זצוק"ל השיב לו במכתב מפורט, כאשר כל הקורא את דבריו הקדושים, מדקדק בהם ומעיין בהם היטב, זוכה לאור גדול, ברור ונהיר, בהערכה הראויה ללומד ולימוד התורה הקדושה.
וכך כתב לו החזו"א: "על דבר האמצעים להצלה, יש מקום עיון והשקידה על אתר, להבריחם ולהוציאם משוביהם הצליחה ביותר מהשתדלות רחוקות. ובהיות שכוחותינו מצומצמים, ואם מוציאים אותם במקום אחד נחשכים במקום אחר, צריך לדון בקפידה יתירה על המטרה הרצויה, וכמו בקנין הכסף והרכוש אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כוחי ועוצם וגו', כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכוחינו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש. ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה, הוא פועל יותר מהמשתדל. אך הדבר צריך שיקול, דבמקום דההצלה פשוטה במעשה, הרי הוא עובר על 'לא תעמוד על דם רעך', ומי שרואה אדם טובע בנהר ויכול להצילו ואינו מציל, ועומד להתפלל שינצל הרי זה שופך דמים. אבל אם אין בידו להציל ואינו מתפלל על הצלתו, הרי זה מונע מלהציל, אף שיעשה השתדלות להצלה, לא מפני שמקווה להציל רק רדוף אחר רחמי לב. וכבר אמרו חז"ל 'גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות' ואילמלי דוד עוסק בתורה, אין יואב על הצבא, וכשם שאיברי האדם מתחלקין לפעולותיהן, עין רואה ואוזן שומעת וידים עסקניות, כן העם כולו הוא כגוף אחד ואישים נפרדים בו וכל איש צריך למלאות תעודתו, ואם היו בני תורה עוסקים בתורה לאמיתתה, היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בזה, בשפע קדשם, בהשתפך רוח טהרה בעולם, ובסביבות בעל תורה אמיתי הדבר ניכר לעינינו השפעה מרובה על אנשים הרבה, מה שכל השתדלות מעשית לא תשיגנה. וכמו כן יש רשמים על הרחוקים שאין עין הרואה מרגשת בם לדקותם".
"ואם היו בני תורה עוסקים בתורה לאמיתתה, היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בזה בשפע קדשם בהשתפך רוח טהרה בעולם"!!!