הרב צבי וינברג
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ויקרא ד', ב')
הבית אלקים (שער התשובה פ"ב) הקשה: לכאורה תשובה מכפרת ומתקבלת, וא"כ מדוע בזמן שבית המקדש קיים, כל זמן שלא יביא החוטא את קרבנו הריהו מעוכב כפרה, ולפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים – לא תהיה לו כפרה עד שיבנה ביהמ"ק? והרי דבר זה לא יתכן, שהלא ידוע שהתשובה מכפרת בכל זמן?
וביאר שבאמת התשובה מקובלת לעולם, אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים ושכינה שרויה למטה, היא מטהרת ומכשירה את לב האנשים, ועל כן החוטא אז – עוונו חמור יותר, מב' סיבות:
א. שהיה לו סיוע לטהר את לבבו ולהתגבר על יצרו, והוא הקשה את לבו לילך אחר פיתויי היצר.
ב. מצד היותו מעיז פנים כנגד השכינה, שבהיותה גלויה ומפורסמת – הוא כחוטא בפני השכינה ועוונו כבד יותר.
ולכן מחומרת העוון, חייבה התורה מלקות ומיתת בית דין על המזיד, וקרבן על השוגג. אבל בזמן שביהמ"ק אינו קיים – אין העוון נחשב כה חמור כמו בזמן המקדש ולכן על הזדונות מתכפר לו ע"י יסורים, ועל השגגות שבזמן המקדש היה מחוייב עליהן קרבן, כעת מתכפר לו ע"י תשובה ומעט יסורים.
בס' נתיבות שלום (לרבי יוסף שלום גלבר שליט"א, שבת – סי' כב סק"ב עמ' ע), כתב: "ומי שעושה מלאכה בשבת מתוך היסח הדעת כהרגלו בחול, וכגון שנכנס לחדר והדליק את האור מתוך היסח הדעת, נראה שהוא כשאר שוגג, דלרגע נתעלם ממנו שאסור לעשות כן, ונראה שזה ממש הציור של ר' ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו שיביא חטאת שמינה".
(קב ונקי)