בסעיף ח' (כלל א' מהלכות לשון הרע) כותב החפץ חיים כי איסור לשון הרע הוא בין אם מספר בפיו ממש, בין אם כותב, בין אומר בפירוש ובין אם רומז. בביאורים ומוספים מביאים נדון בענין זה – מה דינו של סיפור לשון הרע על ידי שתיקה, וכגון שפלוני שואל אותו האם זה נכון שראובן נתפס בגניבה, או ששואל האם פלוני אכזר או טיפש וכדו', והשואל יודע שהנשאל יודע את התשובה. האם מותר לו לשתוק? שהרי שתיקה כהודאה שאכן פלוני גנב וכדו', וא"כ נחשב כלשון הרע ברמז.
יש שכתבו (הגרש"ח לאפיר, קובץ קול התורה נה עמ' סא) כי בהלכות רכילות (כלל א סעי' ח) נקט החפץ חיים בפירוש שמותר לשקר כדי שלא יובן משתיקתו דבר רכילות על השני, מפני השלום. וא"כ רואים ששתיקה נחשבת כדיבור לעניין זה. [אמנם הוסיף וכתב שפלא שלא כתב כן הח"ח גם בהלכות לשון הרע. ולכן אולי צריך לחלק, שבאמת דין זה שייך דוקא ברכילות, שעיקרה הוא דברים שגורמים קפידא ותרעומת בין בני אדם, ולכן הדגיש החפץ חיים: "מפני השלום". אבל בלשון הרע, שהוא איסור סיפור גנות על השני, מי אמר שהותר לשקר עבור זה? ודן בארוכה שם ולמעשה נשאר בצ"ע].
וכן לספר לשון הרע מבלי להוציא גנות מפיו, וכגון שמשבח פלוני על דברים מסוימים ונמנע מלשבחו על ענין אחד [שהשומע מצפה לשמוע ממנו על כך], ובזה יוצא גנאי מתוך דיבורו; וכן כשמשבח קבוצת אנשים ומזכיר כולם בשמותם ומדלג על אחד מהם, שנשמע מדבריו גנות על אותו אחד – יש שכתבו (קובץ קול התורה שם) שמוכח מדברי הח"ח לקמן (כלל ט באמ"ח ס"ק ה), שאם משבח פלוני וניכר מתוך שבחיו שהוא חסר בשאר המעלות, אסור [רק שלא נתברר האם זה לשון הרע או אבק לשון הרע, ויל"ע].
והביא שבספר מגד גבעות עולם (להג"ר שורקין עמ' נה) כתב, שבישיבת ראדין ידעו כל הבחורים את מי העריך הח"ח ואת מי לא, בכך שהיה משבח את האחד ולא את השני, וכתב שם שזה חידוש [ומסתבר שהח"ח ראה בהנהגתו זו עם הבחורים תועלת וצורך, ולכך אין משם ראיה לנדון שלנו].