הרב בנימין בירנצוויג
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כ"ה, כ"א)
בהסתכלות שטחית נראה לנו כי התפילה היא תוצאה של מקרה וצרה. כשמתרגשת צרה על האדם הוא מתפלל לישועה, ולשם כך נתן הקב"ה את המתנה הנפלאה הזו של התפילה – להתפלל אליו כשזקוקים לישועה. אבל מעיון בפרשת השבוע מגלים אנו שההיפך הוא הנכון. נאמר בפסוק: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" – סדר לשון הפסוק נראה תמוה, לכאורה, היה צריך לכתוב: "ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו", הלא הצרה היתה הסיבה לתפילה. אך מלשון הפסוק משמע ההיפך כי התפילה היא סיבה לצרה, היתכן?
אכן כן! רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל מביא בשם ספר אפיריון, שלשון פסוק זה בא ללמדנו, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל, ולכך מביא סיבות להתעוררות לתפילה. התפילה הינה הסיבה ולא התוצאה! רבקה היתה עקרה כי הקב"ה התאווה לתפילתו של יצחק.
יסוד נפלא זה כבר מצינו במדרש תנחומא (תולדות פ"ט): 'ולמה נתעקרו האמהות? א"ר לוי בשם רבי שילא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן, שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן, אמר הקב"ה, עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להם בנים – אינם מתפללות לפני'. מרן החפץ חיים מביא מדרש נוסף בתנחומא ובו נאמר: 'אין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו אליו ויקבלם…'
מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל היה מתריע על כך רבות, שהתפילה היא לא אמצעי להינצל מהצרה, אלא הצרה היא אמצעי להגיע לתפילה ולקרבת ה', וכשאדם לא מתעורר מעצמו לתפילה, אזי מגיעים הצרות והייסורים כדי לעורר אותו לתפילה. נשקיע בתפילה, ננסה להגיע לטעם של קרבת ה' בכל תפילה, או אז נחסוך את ה'מעוררים' של הצרות והייסורים.
בעיירה מיר השוכנת ליד הגבול שבין פולין וליטא, גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר. כשבגרה הנערה והגיעה לגיל השידוכין נתקלה בקשיים רבים במציאת השידוך. הקושי התעצם כאשר כל חברותיה נישאו זה מכבר והיא נשארה רווקה. נתונים שונים גרמו לעיכוב השידוך, היא היתה נמוכת קומה, עניה ויתומה, אבל הסיבה שהקשתה ביותר, היתה שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה. כדי להינשא לאדם כזה היא היתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב, לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את חלומה הנעלה.
למען מטרה זו יצאה הבחורה לעבוד כספרנית, וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה. השנים נקפו, חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה. יום אחד כאשר ישבה בספרייה מהרהרת ברוע מצבה, ומנסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות, עלתה מחשבה בלבה , כי רק ריבונו של עולם יוכל לעזור לה. היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל תמיד הסתמכה על השתדלות נוספת שתוכל לעזור., כעת הגיעה למסקנה ששום השתדלות אין בכוחה להושיע מלבד עזרתו יתברך. החליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, לאביה שבשמים…
על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה. שוב תיארה היא את סוג הבעל שחיפשה כל כך: שקוע בלימוד, בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל. את כל כוחות לבה השקיעה בכתיבת מצבה האומלל. היא סיימה את המכתב במילים: 'אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להענות לתפילותיי. אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים'.
היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים', ושמה פעמיה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר. שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח… אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו'.
ימים אחדים אחר שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה. לפתע, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהיתה מונחת בין השיחים. הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים'. סקרנותו גברה עליו והוא פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים קרא את המכתב והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב. כשחזר לבית המדרש, ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה, לימים רבה של מיר, הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הבחור הביע בפניו את הסכמתו לשאת נערה זו לאישה. הבירורים נעשו והוא נשא לאשה את כותבת המכתב אף על פי שהיתה מבוגרת ממנו בשש שנים!
כפי שייחלה הנערה, התעלה בעלה הצדיק, הלא הוא ר' יצחק יחיאל דוידוביץ והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה, לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק, והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקה הגר"י קמינצקי, הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.
מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל (והובא בספרו 'מסביב לשלחן המגיד' ובספר 'אור דניאל'), וכולו חיזוק עצום בהבנת כח התפילה ומעלתה. אם ישכיל האדם להשתמש בכח זה, לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו יכול להושיעו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הרי שימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.