"כמו שהקדמנו מן הדברים בשער השני מן הספר הזה, כמה האדם חייב לו ית' מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהילה" (שער עבודת האלקים, פתיחה)
סיפר הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצ"ל, שפעם אמר לו הרה"ק מאוסטרובצא זצ"ל: "אביכם הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב זצ"ל, היה בעל רוח הקודש! ומעשה שהיה כך היה:
"בפעם הראשונה שנסעתי לאביכם לטשארטקוב, נסעתי בלי הגבאים שלי, לפי שלא רציתי שאף אחד יידע שנסעתי. כשהגעתי לשם לא ידע שום אדם מי אני, לכן עמדתי עם כל האנשים שהיו שם עומדים ליכנס לרבי. והיתה שם צפיפות, עד שממילא דחקו אחד את השני. כאשר הגעתי לדלת של הרבי דחפו אותי, עד שהגעתי לסוף השורה. לכן נכנסתי לבית המדרש לפשפש במעשיי למה מגיע לי זה, והרהרתי בתשובה.
"בתוך הרהורי תשובה חזרתי עוד פעם לעמוד ליכנס להרבי, וגם עכשיו אירע עוד פעם כזאת, שכשהגעתי להדלת דחפו אותי לאחור. וכך חזר הדבר פעם שלישית. לכן עשיתי עוד פעם חשבון הנפש על מעשיי, עד שמצאתי פגם במעשיי שיש בו סרך מלקות. לכן חשבתי שכיון שחיוב מלקות בעינן שיהא ע"י בית דין מוסמכין, אזי כשאחזור הביתה נסדר זה לסמוך ג' רבנים והם יוכלו ליתן לי מלקות. ומיד כשקיבלתי עלי תיקון זה הרי הוא נחשב כאילו כבר עשיתי, לכן חשבתי לחזור להדלת של הרבי.
"אבל קודם שאפילו הלכתי להדלת, מיד קרא אותי הגבאי להכנס לרבי. כשנכסתי להרבי ליתן שלום, מיד אמר לי הרבי: 'אסטראווצער רבי, הגמרא אומרת שבתורה כתיב 'ארבעים יכנו' ואתו רבנן ובצרי לה חד. ומהו הטעם בזה?'… ומיד נפל במוחי כמה טעמים, אבל רציתי לשמוע מהרבי הטעם, לכן שתקתי. והמשיך הרבי ואמר: 'כדי שהאדם יידע שאפילו אם כבר קיבל שלשים ותשע מלקות, שידע שעדיין חסר לו אחד, כדי שתמיד יידע שכלפי הקב"ה עדיין אנו חייבים לו'…
(תפארת למשה ח"ב עמ' שז)