"כי אני ה' רופאך" (שמות טו כז)
פעמים רבות, המחלה – היא עצמה הרפואה.
לפני כשנתיים הלך לעולמו באנטוורפן יהודי יקר ושמו ר' פסח ויינשטוק ז"ל, כשהוא בן מאה שנים. בכל שנותיו היה שגור על לשונו סיפור הצלת חייו, וכה היה מעשה:
בשנת ת"ש נכנסו הנאצים ימ"ש למחוז מגוריו, והוא ומשפחתו הוצרכו לברוח דרומה. בבריחתם נטלו עמם כמה תרנגולות שמביציהם המשיכו לחיות, וכך חיו כארבע שנים כשהם בורחים ממקום למקום ונלחמים על קיום חייהם בחירוף נפש. האב אפה לחמים (בייגלאך) ומכרם, וכן עסקו בכל עבודה מזדמנת כדי לפרנס עצמם.
כעבור ארבע שנים הגיע לעיר ליאון שבדרום צרפת, ושם חלה ר' פסח בשחפת, מחלה שהייתה אז מסוכנת ומדבקת. כששמע ר' פסח על דבר מחלתו נענה ואמר – "רבש"ע, במשך ארבע שנים יגעתי וניסיתי להציל את חיי, אבל כאשר הנני רואה שרצונך לקחת את נשמתי אליך השמימה, הנני מקבל באהבה את גזירתך".
באותו הזמן היו מכניסים את כל חולי השחפת לבית חולים מיוחד ללוקים במחלות מדבקות, כדי שלא יסכנו אחרים יחד עמהם, ואף ר' פסח הופרד ממשפחתו ואושפז בבית חולים זה. בחסדי שמים הוא שרד את המחלה, וכאשר החלים ויצא מבית החולים, היה זה כאשר המלחמה כבר הסתיימה. מיד פנה לחפש את בני משפחתו, שלח מכתבים להכא ולהתם, ואז נודע לו את כל אשר אירע בתקופה שהיה בבית החולים:
זמן לא רב לאחר שאושפז, כבשו הנאצים את האזור, ושילחו את כל היהודים להשמדה באושוויץ, ובתוכם את בני משפחתו, הי"ד. רק הוא, ששהה בבית החולים, ניצל, משום שהנאצים פחדו להציג את כף רגלם באותו בית חולים, מחשש הידבקות במחלות.
או אז הוברר לו, כי מה שהיה נראה לו בשעתו כמכה מן השמים, כמחלה איומה ונוראה שגרמה להרחקתו ממשפחתו ומכל בן אנוש – היא שעמדה לו להינצל ממוות, ובאמצעותה זכה להמשיך ולחיות עוד חיים ארוכים וטובים.
(ע"פ באר הפרשה)