הרב ישראל ליוש
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (בראשית כ"ח, י"ט)
שלוש לשונות מצינו אצל האבות הקדושים, באברהם נאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ביצחק כתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואילו יעקב קראו בית, שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
אומר ע"כ הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל שיש כאן שלושה אופנים בעבודת ה', וכל א' מאבות האומה בחר לעבוד את ה' בצורה שונה: 'הר' הוא מקום גבוה, מנותק מהעולם מהעוברים ושבים, אך הוא מקום הפקר שכולם יכולים להגיע אליו. 'שדה' הוא אמנם נפרד מהמון העם, אך בשונה מההר הוא גם מקום פרטי, איננו הפקר, הוא אינו מאפשר כניסה לכל מי שרוצה. 'בית' יש בו את כל מעלות השדה, הוא גם מנותק וגם פרטי, אך מעלתו יתירה מן השדה בכך שהוא גם מגודר ומוקף מחיצות, וכדי להיכנס לשם צריך לדפוק ולפתוח דלת במחיצה. שלוש הדרגות הללו, הר, שדה ובית, הן דרגות בהינתקות מהבלי עולם הנצרכת כדי לעבוד את הבורא.
בדורות הקודמים היו מגדולי ישראל שערכו 'גלות', הם נדדו ממקום למקום כדי שיהיו פנויים לעבודת ה' באין מפריע, כאשר נתגלתה זהותם וגדלותם בתורה, הם עברו למקום אחר כדי ששוב לא יכירו אותם שם, ושוב ישקעו בלימוד התורה ברוגע ובשלוה.
אחד מעורכי הגלות המפורסמים היה בעל ה'שאגת אריה', ועליו מסופר שבאחת הפעמים שיצא לגלות, חזר מיד לאחר כמה ימים, הדבר היה לפלא בעיני מכריו שידעו שיצא לגלות, ששאלו אותו מדוע מיהר לשוב ולהפסיק את הגלות?
ספר להם השאגת אריה, שכאשר הגיע לאכסניה, הגישו לפניו צלחת מרק, וכיון שהיה שקוע בלימוד כל העת גם כאשר אכל, הוא לא שם לב ותכולת כפית המרק נשפכה על המפה. בעלת הבית ראתה את הכתמים שעל המפה וגערה בו.
"וכי כבוד הרב מתרגש מצעקותיה של אשה, עד כדי שזו סיבה מספקת להפסקת הגלות?", תמהו התלמידים. "בוודאי שלא מפני הצעקות אנוכי בורח" – ענה השאגת אריה – "אלא שצעקותיה של האשה הפריעו לי וגרמו לי הפסקה בלימוד, ואם כן חסרה כל מטרת הגלות, שהרי כל סיבת גלותי היא כדי שאוכל לשבת וללמוד באין מפריע, אך אם בגין צעקות האשה אינני יכול ללמוד ביישוב הדעת, אין לי טעם יותר בגלות, ולכן חזרתי לעיירה"…