"לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד" (מסילת ישרים פרק כ')
סיפר הגה"צ רבי חיים וואלקין: אבי זצ"ל סיפר לאחי, שבתקופת לימודיו בראדין אצל מרנא החפץ חיים זצ"ל, אחרי מלחמת העולם הראשונה לא היו הח"ח ובני הישיבה בראדין אלא בגלות, ולפני סוכות לא מצאו ד' מינים אלא רק אחר חיפושים וטרחות רבות, והביאום לח"ח ששמח עליהם כמוצא שלל רב וברך עליהם ולאחריו ברכו עליהם כולם.
כאשר הגיעו לנענועים בהלל עמד החזן וחיכה להוראה מהח"ח כיצד לנהוג ומי ינענע, והח"ח אמר לו להמשיך ושלא יהיו נענועים.
לאחר התפלה שאל אותו בנו מדוע נהג כן, ענה הח"ח ואמר: מה נפשך, לומר שכולם יעשו הנענועים, זה יקח כמה שעות וזה טירחא דצבורא. לבחור למי לתת ולמי לא לתת, זה לשחק באש. אמנם הנענועים הם מנהג קדוש וקדום, אבל זו שאלה של לאוין, קנאה תאוה ושנאה, ואין מקום לעבור עליהם בשביל נענועים. שרק אני לבד אנענע? איך פיהר זיך נישט אזוי – אני איני נוהג כן, ולכן עדיף לוותר. וזאת אפילו שבודאי כולם היו שמחים לתת לח"ח שיעשה לבד נענועים, מ"מ כך היתה דרכו.
(להבין ולהשכיל – אלול ב)