וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם (במדבר כא ו)
"יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד, ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים" (רש"י).
כאשר ביקר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל באירופה והוא כבן שבעים וחמש שנים, זקן ותשוש, אירע ובדרך הילוכו ברחוב מעד ונפל. וכך גם אירע ביום שלמחרת בהיותו בחדרו. הוא נתקל ונפל על הארץ.
למה נפלתי? שאל רבי שלום את עצמו ואת מלויו שוב ושוב. שאלה זו הציקה לו מאוד, ולא עזרו כל ההסברים כי בעולמם של מבוגרים הנפילה מצויה. הדברים לא נקלטו באוזניו.
לפתע קם על רגליו ואמר: אני הולך להתייעץ עם הצדיק ממנצ'סטר רבי יהודה סגל. חלפה שעה ורבי שלום הודיע חגיגית: "החלטנו יחד עם רבי יהודה סגל שהנפילה נגרמה עקב חיסרון בהכרת הטוב… בימים אלא מתקיימת בארה"ב שמחת נישואין של בן אחד ממכריי, יהודי שהתחסד עמי רבות. האיש ביקש ממני מספר פעמים שאבוא להשתתף בשמחתו ולא נעניתי לו, כוחותיי הדלים מנעו ממני להסכים להטלטל עד ארה"ב. אבל הכרת הטוב מה יהא עליה? הכרת הטוב! הייתי צריך לנסוע!".
הודיע אפוא רבי שלום נחרצות שהוא נוסע לאמריקה. "מחר ה'שבע ברכות' האחרון ועלי לנסוע לאמריקה". רבי שלום ביקש להודיע טלפונית שהוא מגיע, ארז מזוודה קטנה ויצא לדרך.
ואכן הספיק רבי שלום לשמח את החתן ואת אבי החתן, ונסך אהבת תורה ויראת שמים במאות המשתתפים שנכחו שם. כששב ללונדון נזקק למנוחה של מספר ימים, אך רוחו היתה עליזה ביותר. הוא חש נקיון פנימי. עשיתי מה שהיה מוטל עלי, בשלמות.
('איש לרעהו' מתוך 'קול חוצב')