הרב ישראל ליוש שליט"א
לרגל שמחת נישואי הגאון ר' יצחק בנו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, נסעו בני המשפחה לעיירה בה נערכה החתונה. הם התכנסו לתפילת שחרית, אך לא היה במקום ספר תורה. רבי חיים רצה להתאמץ ללכת למקום שיש ספר תורה, כדי לקיים את תקנת 'קריאת התורה', אולם במקום נכח גם הרב מרדשקוביץ זצ"ל, והוא צידד להקל שלא לקרוא בתורה, וטען שאין בכך פסול אם לא מהדרים לקרוא בתורה בזמן החתונה. רבי חיים מוואלזי'ן ביטל דעתו מפי דעת הרב מרדשקוביץ שהיה זקן ממנו, ובאותו יום לא קראו בתורה.
כאשר חזר רבי חיים לביתו, פתח את ארון הקודש, ולתדהמתו גילה כי הספר תורה אינו בארון, כנראה שנגנב בזמן שנעדרו מהבית. תיכף הבין הרב בשל מה נעשתה להם הצרה הזאת, ואמר שהרי בכל עניני החתונה לא היו כלל ייסורים ועיכובים, כי אם הענין הזה של אובדן ספר התורה, וע"כ נכנס לחדרו המיוחד והתוודה על חטא ביטול קריאת התורה, שלפי הבנתו בגינו נגרם צרת הספר תורה.
עודנו מתבודד בחדרו ומתוודה, והנה הגיעה הבשורה כי הספר תורה נמצא. כאשר פתחו אותו לבדוק אם חזר בשלמותו, ראו כי חסרה יריעה אחת… היריעה שבה הקריאה שלא קראו בזמן החתונה.
אמר ע"כ רבי חיים שבדוק הדבר שהעונש מכוון מדה כנגד מדה, וכיון שהקלו ולא קראו בתורה, נענשו באותו ענין.
ספור זה מובא ב'כתר ראש', ומרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצ"ל סיפר אותו בשיחת חיזוק לבני ישיבה בימי החנוכה, והסביר, שכל מצוה שאדם מתרשל בה, ואינו עושה מאמץ כדי לקיימה בהידור, יש לו בה נסיונות יותר גדולים, כי לא ימצא בה 'סייעתא דשמיא', וממילא יצוצו עיכובים וקשיים שונים, כפי שנוכחנו לראות בסיפור ספר התורה של רבי חיים וואלוז'ינר זצ"ל. מנגד, כאשר יתאמץ האדם לקיים מצוה בכל נפשו ובכל מאודו, ירעיף עליו הקב"ה רוח טהרה מן השמים, וימציא לו 'סייעתא דשמיא' מיוחדת, כדי שיצליח לקיים את המצוה שכה התאמץ עליה.
וזהו שכתב הב"ח (סי' תע"ר), בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, וע"כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה, שהרי נגזר עליהם לבטל התמיד, וטימאו את השמנים שלא יוכלו להדליק המנורה. וכשחזרו בתשובה ומסרו נפשם על העבודה, ועל הדלקת המנורה, הושיעם ה' ע"י כהנים עובדי העבודה בבית ה'.
'אם כן' – סיים מרן ראש הישיבה – 'אל לנו להתרשל חלילה בלימוד התורה, אלא אדרבה כמידת העמל והיגיעה, כך תהיה מדת הישועה וההצלחה'.