כי תעשה הטוב והישר בעיני ד' אלוקיך יב, כח
ה'חפץ חיים' זצ"ל היה אומר: מה ההגדרה של סוחר טוב ומי נקרא סוחר לא טוב? סוחר טוב זה מי שלוקח דברים של מה בכך, פחותי ערך, זולים, משקיע בהם ועושה מהם רווח נאה.
עברתי לפני הרבה שנים על־יד חנות של פרחים ובחוץ היה חלון ראווה עם כל מיני פרחים ועציצים. ראיתי שם עציץ שתפס את העין שלי. התקרבתי לחלון הראווה לראות האם עיניי לא הטעו אותי. בתוך העציץ צמח לו קוץ גדול, שצומח בכל מיני מקומות שוממים. מתוך סקרנות נכנסתי לחנות ושאלתי אותו מה מחירו של עציץ זה. המוכר אמר לי את המחיר וזה לא היה זול כלל וכלל.
שאלתי אותו: "הרי זה בסך הכל קוץ?", והוא ענה לי: "אכן, אני הולך למקומות בהם צומחים הקוצים האלה בשדות, שותל אותם בעציצים, צובע אותם בצבעים מיוחדים, ואנשים מוכנים לשלם על זה הרבה כסף". בקיצור, הוא לוקח דבר כמעט חסר־ערך ועושה ממנו עסקים. זה נקרא סוחר טוב, שלוקח 'שמאטעס', סמרטוטים שאינם שווים דבר, ועושה מהם פרנסה.
לעומתו, סוחר לא טוב הוא אדם שיש לו חנות בגדים ובה בגדים מצויינים, אבל הוא מחזיק אותה בכזאת 'שליימזליות' עד שהוא מרחיק קונים. יש שם אי סדר ובלגן. מגיע אדם ומבקש חולצה – הוא מוציא לו קפוטה… הקונים בורחים משם. הסחורה טובה, אבל הוא לא יודע כיצד לנהל את החנות. הוא לוקח דברים טובים ועושה מהם 'שמאטעס'. זה סוחר לא טוב.
כך זה בגשמיות.
ומבאר ה'חפץ חיים' שכך הוא גם ברוחניות: 'סוחר טוב' לוקח מצוות שאף אחד לא שם לב אליהן ועושה מהן נצח נצחים.
לדוגמה: אדם שואל את השני: יש לך להלוות לי עשרה שקלים? וכי מי לא ילווה עשרה שקלים. הוא מוציא כלאחר יד מכיסו מטבע ונותן לו. אם היה מתבונן מעט מה עשה כאן היה רואה שקיים מצוות עשה דאורייתא של "אם כסף תלווה את עמי", ואז היה מאושר על שזכה לעוד מצוה, אבל הוא אינו חושב.
חז"ל אומרים כי 'מצוה' היא מלשון צוותא. יהודי שעושה מצוה הרי הוא 'בצוותא' עם הקדוש־ברוך־הוא כביכול. והנה הוא זוכה לעשות מצוה, אבל אינו חושב.
כך גם אם חייב כסף ומחזיר את חובו למלווה גם אז הוא הרי מקיים מצוה, כי "פריעת בעל חוב מצוה". אדם מזמין לביתו אינסטלטור שיתקן לו נזילה בברז. האינסטלטור גומר לעבוד ובעל הבית משלם לו. באותו רגע עליו להיות מאושר על שזכה לקיים מצוות עשה דאורייתא של "ביומו תתן שכרו". אם הוא מתבונן לרגע וחושב, הרי שלוקח את הפעולות הפשוטות הללו ועושה מהן נצח נצחים.
לעומתו 'סוחר לא טוב' לוקח מצוות יקרות, חשובות, ומתייחס אליהן כלאחר יד. ישנה מצוות עשה דאורייתא של ברכת המזון, מצוה של הכרת הטוב להשי"ת על המזון שנתן לנו. בתוך שניות ספורות הוא סיים את הברכה בלי לדעת כלל מה הוא אמר. הכל יבש, בלי טעם ובלי ריח. הנה הוא לקח מצוה יקרה וחשובה ועשה מזה… ה' ישמור.
בקצרה, ברוחניות 'סוחר טוב' זה מי שלוקח דברים שבני אדם כלל אינם מחשיבים ועושה מהם מצוות, ו'סוחר לא טוב' זה מי שלקח מצוות ועושה מהן דברים של מה בכך. כך זה בכל פעולה ופעולה שהאדם עושה, הוא יכול לעשות מזה כלום והוא יכול להפוך את הפעולה לנצח נצחים.
חינוך מתוך תחושת שליחות
יש נשים שעוסקות בחינוך בנות ישראל. אפשר לגשת לזה בצורה יבשה ופשוטה, האשה צריכה להביא פרנסה הביתה ולכן היא מגיעה לעבודה, מוסרת שיעור, עושה את שלה, ושבה הביתה 'בשלום'.
אבל מצד שני, אפשר לגשת לזה בתחושה של שליחות. איזו זכות יש בידי שאני זוכה לחנך בנות ישראל, להחדיר בהן אמונה, יראת שמים, הרי אלו בנותיו של הקדוש־ברוך־הוא, "בנים אתם לה' אלוקיכם", והן נמצאות אצלי. אני יכולה לרומם אותן, לחנך אותן, להחדיר בהן יסודות לכל החיים. אפילו כאשר מלמדים לימודי חול, אפשר 'להשחיל' באמצע קצת דברי קודש. זהירות בדבר הלכה.
רק לדוגמה, אפילו כאשר מלמדים חשבון, אפשר בדרך אגב להזכיר כמה צריך להיזהר בנטילת ידיים. כיצד אפשר להתעשר אם נוטלים ידיים כדת וכדין. להזכיר דיני נטילה וחציצה. להביא את מאמר חז"ל כי הנוטל כי הנוטל ידיו בשפע, זוכה למלוא חופניים טובה מהקדוש־ברוך־הוא. הכל בדרך אגב, באמצע השיעור או בסופו.
אגב, אם הזכרתי ענין של נטילת ידיים, דיברתי פעם בדרשה בבני ברק והזכרתי את הנושא הזה, ואמרתי לשומעים שאם ישימו לב כיצד הם נוטלים ידיים יבחינו כי לא אחת היד נשארת יבשה במקומות מסוימים מחוסר תשומת לב, והתוצאה היא ברכה לבטלה ואכילת פת בלי נטילת ידיים. הוספתי כי בלי דקדוק בהלכה אפשר להיכשל גם בדברים פשוטים. אדם נוטל ספל מלא ושופך מלוא חופניים מים על היד, היש טוב מזה? אבל אם יתבונן יראה, בפרט בחורף, כאשר הידיים יבשות נותר חלק משמעותי ביד יבש לגמרי. המים לא מגיעים לשם. עשיתי ניסיונות כמה פעמים וראיתי כי אכן כך הדבר. ישנה עצה פשוטה – לסובב את היד בעת הנטילה, אבל צריך קודם לכן להיות מודעים לבעיה.
בתום הדרשה ניגשו אלי אנשים והודו לי בחמימות, באומרם כי לא שמו לב לבעיה הזו. כך גם חשיבות ברכת המזון. והנה כעת אכלנו אוכל טעים, דאגנו לגוף שלנו, ועתה הגיע הזמן לדאוג לנשמה שלנו. שוב, הכל יכול להיאמר באמירת אגב, אבל זה חודר ומשפיע לנצח נצחים.
בניו יחידיו של השי"ת
צריך לדעת כי על המחנך מוטלת אחריות כבדת משקל. שמעתי סיפור מרבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, ייתכן שזה סיפור אמיתי, אבל גם אם זה משל יש בו לימוד מוסר חשוב ביותר.
היה פעם 'כולל' גדול בכמות ואיכות, שאת החזקתו נטל על שכמו גביר אמריקאי. ראש הכולל הכיר היטב את הגביר, ומדי שנה היה נוסע לארצות הברית ונותן לאותו גביר דו"ח על מה שקורה בכולל. כך זה נשמר שנים ארוכות, כאשר כל אחזקת הכולל על כתפיו של הגביר. לאותו עשיר היה בן יחיד, וכאשר הבן גדל הוא שלח אותו לארץ־ישראל ללמוד. מגיע בחור צעיר לארץ, אין לו מכרים, בקושי יודע את השפה, האו מתגורר לבדו. העשיר הזה רצה לפנות לראש הכולל ולספר לו שהבן מגיע לארץ, אבל לא רצה להכניס אותו ללחץ, לכן שלח אליו אנשים שיספרו לו בעקיפין – מבלי לומר לו שהוא שלח אותם – שהבן של הגביר שמחזיק לו את הכולל לומד בארץ, בישיבה שאינה מרוחקת ממקום מגוריו של אותו ראש כולל.
משום־מה, אותו ראש כולל – אם מפני טרדותיו הרבות או בגלל חוסר תשומת לב – לא התעניין כל השנה בשלומו של אותו בחור. בסוף השנה הוא נסע כדרכו לחו"ל להיפגש עם הגביר, וכאשר הגיע אליו החל לספר לו כמדי שנה על מצבו על הכולל, כיצד כולם לומדים בשקידה ומתעלים בתורה.
הגביר שמע בסבלנות את דברי ראש הכולל, וכאשר הלה סיים שאל אותו כבדך אגב: "אולי יש לכם איזו דרישת שלום מהבן שלי? הרי הוא לומד בישיבה לא הרחק מכם", והלה השיב, כי היה עסוק וטרוד כל השנה ולא התפנה להתעניין בשלומו של הבן.
כאן פקעה סבלנותו של הגביר ואמר לראש הכולל: "אני יודע היטב שהיית מודע כל השנה לכך שבני לומד בישיבה סמוכה. אני עצמי שיגרתי אליך את האנשים שסיפרו לך על כך. חשבתי כי לאחר כל השנים בהן אני תומך בכולל, כאשר תשמע שבני היחיד לומד בישיבה בסמוך תיגש אליו, תתעניין בשלומו, תזמין אותו אליך לשבת. ותראה, כל השנה לא מצאת לנכון אפילו פעם אחת לגשת אליו ולראות מה אתו. כיצד יש לך עוד פנים לבוא אלי ולבקש שאמשיך לתמוך בכולל שלך?!".
כאמור, איני יודע אם זה מעשה אמתי או משל, אבל הסיפור הזה יורד ונוקב עד חדרי בטן. הרי כולנו בנים של השי"ת, אנחנו מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא שייתן לנו פרנסה, בריאות, חיים, והוא נותן לנו הכל בשפע, דואג לכל מחסורנו. והרי כל יהודי ויהודי הוא 'בן יחיד' אצל הקדוש־ברוך־הוא. אומר לנו השי"ת: אתם הרי יודעים שבני יחידי נמצא על־ידכם, האם אתם עושים משהו בשבילו? האם אתם חושבים עליו, או רק על עצמכם אתם חושבים? הנה הילד שלי נמצא באחריותכם, האם אתם דואגים לו כראוי? ואם אין אתם עושים זאת, כיצד אתם מעזים פנים לבוא שוב ולבקש פרנסה, בריאות, חיים.
זו האחריות הכבדה של כל מי שעוסק בחינוך בני ובנות ישראל – בניו יחידיו של השי"ת. מצד שני, זו זכות גדולה. כתוב ב'חובות הלבבות' כי גם אם יגיע האדם למעלה הנשגבה ביותר, אפילו למעלת הנביאים, הוא אינו יגיע לדרגתם של מזכי הרבים, שזכותם כפולה עשרת מונים.
כאמור, צריכים סייעתא דישמיא, וזוכים בה לפי ההכנה של האדם. כאשר הוא מגיע לדבר לפני ציבור או לפני תלמידים עליו לחשוב כיצד להעביר את הדברים, לחפש איזה סיפור שיתפוס, כמו שאדם חושב בענייני מסחרו כיצד למכור טוב יותר את הסחורה שלו, ואם הוא עושה את כל אשר ביכולתו בוודאי יזכה לסייעתא דשמיא.
(מתוך הספר 'יחי ראובן')