"הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר" (בראשית ל"ז, כ"ב)
אדם שנמצא בסכנה: מלפניו יש תהום, ומאחוריו בני אדם הרוצים להרוג אותו – טוב יותר שיקפוץ לתהום, משיפול בידי בני אדם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה…" (שמואל ב', כ"ד, י"ד). וזאת מהסיבה שהבאנו לעיל, שכאשר אדם מאמין עומד מול סכנה טבעית, הוא נשען אך ורק על ה' יתברך, וצועק אליו בכל כוחו, אז ה' יתברך משגיח עליו, ועושה לו נס. מה שאין כן, כאשר הוא עומד מול אדם אחר, והוא מפנה את ההשתדלות שלו כלפי אותו אדם ואינו נושא את עיניו אל ה' יתברך לבד, אזי ה' יתברך אינו משגיח עליו בהשגחה מלאה, ויכול הוא ליפול בידי שונאיו. וכל שכן אם שוכח לגמרי את מציאות ה', ורואה מולו רק בני אדם, אז ה' יתברך מסיר השגחתו ממנו, והוא בודאי נופל ביד שונאיו.
אנשים או נחשים
כך מסבירים המפרשים את מעשה השלכת יוסף לבור:
אחי יוסף החליטו להרוג אותו. כאשר ראה ראובן שהאחים חזקים בדעתם להרוג את יוסף, רצה להציל אותו מידם. לכן הציע להם להשליך אותו לבור ריק… ריק אמנם ממים, אבל מלא בעקרבים ובנחשים ארסיים…
ולכאורה, יש כאן פליאה גדולה: מה עלה בדעתו של ראובן? איזה מעשה הצלה הוא זה? ומה תועיל השלכת יוסף לבור מלא בשרצים ארסיים? הלא בודאי כאשר ינחת על ראשם, הם יכישו אותו ויהרגוהו. טוב יותר שיישאר יוסף ביד אחיו, ואול יוכל לעורר את חמלתם, ולא יהרגוהו!
התשובה היא שראובן ידע, שיוסף הצדיק הוא בעל אמונה; והיה לו ברור שתיכף שיוסף ירגיש בסכנה מהנחשים ומהעקרבים, מיד יצעק אל ה' בכל לבו, ואז ה' יתברך בודאי יציל אותו מהם. כי כך התנה הקדוש ברוך הוא עם הטבע, שתיכף שאדם צועק אליו בכל לבו – הטבע חייב להשתנות. כמובא (לקוטי הלכות ברכות השחר ה"): "תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים, שיבקע לישראל. פרושו, שה' יתברך הזהיר את הנהגת הטבע ואת הכל המלאכים הממונים על הנהגת העולם, שיתנהגו בטבע הזה, שתכף כשיתפללו ישראל, וירצו לשנות הטבע, הם מוכרחים לעשות כרצונם: להפוך מים ליבשה, ולהעמיד החמה, ושלא יהיה כח לאש לשרוף ולאריות לדרוס וכו'".
לכן ראובן היה סמוך ובטוח שבכך הוא מציל את יוסף, על אף שידע שהבור מלא בנחשים ובעקרבים. וזהו שכתוב שם בפרשה: "ויצילהו מידם" – בלשון ודאי. ולא 'וינסה להצילו מידם' – בלשון אולי. כי הצדיקים יודעים מהי כוחה של תפילה; והם יודעים בבירור גמור, שכאשר אדם צועק אל ה' יתברך, אזי הטבע מיד משתנה.
לעומת זאת, ראובן לא סמך על אמונתו של יוסף הצדיק בניסיון מול בעל בחירה. כי ידע את הקושי שבעמידה בניסיון כזה, וחשש שבשעת הניסיון יוסף יתבלבל, ויפנה אל אחיו בתחנונים או בניסיונות פיוס ובשכנוע, כגון שיאמר להם: "אחיכם אני", או "רחמו על אבא", וכדומה. כמו שאכן היה, שיוסף התחנן לאחיו, כמו שמובן מהוידוי של האחים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב כ"א). ואם כן, מאחר שלא יסמוך על ה' לבדו, אזי השגחת ה' לא תהיה עליו בשלמות, והאחים יהרגוהו בלי שום מניעה.
ברור שכאשר הושלך יוסף אל הבור, הוא לא פנה אל הנחשים או אל העקרבים בתחנונים שיניחו לו, אלא צעק לה' בכל לבו, ולכן ה' אכן הציל אותו מהם.
דע לפני מי אתה עומד
היוצא מכל האמור כאן, שאדם העומד מול בעל בחירה המצער אותו, כגון: נהג שעצר אותו שוטר, או מישהו מבני המשפחה וכל כיוצא בזה, עליו להחליט באופן חד משמעי בפני מי הוא עומד, כמו שאומרים: "דע לפני מי אתה עומד!". אם הוא מחליט שהוא עומד בפני האמונה, שזה ה' יתברך, ולא לפני ילדיו ולא לפני אשתו ולא לפני השוטר וכו', אזי הוא לא יחניף ולא יתחנן ולא יעשה שום השתדלות להשפיע על אותו בעל בחירה להניח לו, או להישמע לו. וכל שכן שלא יכעס ולא יבזה ולא יקלל אותו. אלא יפנה אל מי שהשגיח עליו, והביא עליו את הניסיון הזה, שהוא היחידי שיכול לעזור לו – הבורא!
ויש בזה מדרגות שונות. כי גם אם קבל את מה שקורה לו באמונה, ודבר עם ה', ועשה תשובה, ואחר כך נסה בכל זאת לפנות אל אותו אדם בניסיון להשפיע עליו – גם זה פגם באמונה שלו בהשגחה פרטית. מאחר שזה מראה שסוף כל סוף עדין נשארה בתוכו נקודה, שבה הוא חושב שמי שעומד מולו הוא מציאות בפני עצמה. כביכול, ההחלטה היא גם ביד אותו אדם, ולא בידי ה' לבד, והוא אינו חי באמונה האמיתית, שכל בני אדם הם ביד ה', וצריכים לפנות אל ה' לבדו ולא לשום אדם.
לא ליפול לעצבות מהכישלון
גם כאשר האדם סובל עקב טעויות, כישלונות וכיוצא בזה, דברים התלויים לכאורה בבחירה שלו, צריך הוא לדעת שאמנם לפני שהוא טעה, היתה לו בחירה לא לטעות; אבל עכשיו, אחרי שכבר טעה, צריך הוא להאמין – שיש לבורא מסר בשבילו! ולכן אין לו לרדוף את עצמו, וליפול להאשמות עצמיות ולחלישות הדעת.
ההסבר לכך הוא פשוט: בוודאי אדם מאמין יודע, שכאשר הוא הצליח בבחירתו, זה רק מפני שמשמים עזרו לו – בזה חייב כל אדם מאמין להודות, ולא, זה מראה שיש לו גאווה – שאומר "אני הצלחתי". לכן כולם אומרים תמיד 'בסיעתא דשמיא', 'בעזרת ה", בחסדי ה", 'ה" עזר לי' וכו'. ואם כן, חייב האדם המאמין להודות שגם אם הוא טעה בבחירתו, גם זה אך ורק מפני שמשמים לא עזרו לו, ועליו לקבל את הכישלונות שלו באמונה ובאהבה, וללמוד מהם.
נמצא שאם האדם לא מקבל את כישלונותיו באמונה, שגם הם מאת ה', זה מתוך גאווה. ומאחר שאת הכישלון הוא תולה בעצמו, ברור שגם את ההצלחות שלו הוא תולה בזכות עצמו. ומה שאומר בעת ההצלחה: 'ברוך ה", 'ה' עזר לי', 'הכל בחסדו יתברך', וכדומה, זה הכל רק חיצוני אצלו. כי המבחן האמתי לאמונה הוא דווקא כאשר האדם נכשל, שאז הוא צריך להודות שגם בכישלון יש מסר מהבורא. לכן אין לו ליפול לעצבות, ולא לרדוף את עצמו, אלא להודות על האמת שחטא, להתוודות ולעשות תשובה, ולהתחיל מחדש מנקודת מוצא זו לבחור נכון, כי בודאי יש לו עתה בחירה חדשה ללמוד מהעבר, ולהתפלל על העתיד.
הכלל היוצא מפרק זה הוא, שבכל צער או חיסרון שיש לאדם, בלא יוצא מן הכלל, צריך הוא להאמין – ככה ה' רוצה!
למה ומדוע?
אדם שנמצא בדרגה הראשונה של האמונה, היינו שמאמין בהשגחה פרטית, הוא בכיוון הנכון לחיים של אמונה ואושר.
אבל עדיין חסרה לו הדרגה השניה, כי אף על פי שמאמין שהכל מה', עדיין יכולות להיות לו שאלות וטענות על ה'. למה ה' עשה לי את זה? לא מגיע לי! אני אדם טוב! למה אני צריך לסבול? הלא פלוני אלמוני יותר רשע ממני, ולמה הוא לא סובל? ועוד כהנה וכהנה שאלות, תלונות ותרעומות מוכרות וידועות.
שאלות וקושיות אלו הן למעשה פגם גדול באמונה בה' יתברך. כי מאחר שמאמין שהכל מה' יתברך, חייב גם להאמין שהכל ודאי לטובה. כי ה' יתברך הוא טוב, ואין רע יוצא ממנו. ואי אפשר שאדם יאמר "אני מאמין בה'", ובו זמנית יחשוב שמה שעובר עליו זה רע; כי הוא סותר את עצמו, מאחר שעל פי האמת ועל פי האמונה הכל לטובה. לכן, בשביל להגיע לאמונה שלמה, חייבים לעבוד על הדרגה הבאה.
(מתוך ספר "בגן האמונה המבואר" – דרגות האמונה)