יעקב א. לוסטיגמן
"וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ"
(בראשית י"ז, כ"ד)
הטלפון האישי של הרב אהרן קרמר צלצל בערבו של יום חמישי. על הקו אחד מרבני העיר קייב, בירת אוקראינה: "יש לנו תינוק בן שבעה ימים, שמחר צריך לעשות לו ברית", הוא אומר לו.
הרב קרמר אינו שואל שאלות. הזמן קצר והמלאכה מרובה. הוא חוטף בחופזה את הדרכון, אוסף את כלי מלאכתו וכעבור דקות אחדות הוא כבר נוהג במהירות ובזהירות מביתו שבביתר עילית לעבר שדה התעופה השוכן בפאתי לוד.
בדרך כבר מטפל המוהל המומחה בכל הפרטים ה'קטנים' כמו שיחת עדכון עם בני משפחתו בה הוא מודיע להם כי הוא יצא זה עתה לגיחה קצרה באוקראינה, בירור אודות הטיסה היוצאת לקייב בשעות הקרובות והזמנת הכרטיס, ובירור משלים של הפרטים עם קייב, לתיאום של מקום ומועד הברית, כשהבקשה היחידה שלו היא שהברית תתקיים בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, כדי שיוכל לשוב לביתו לקראת שבת.
עבורנו זה אולי ייראה מוזר מעט: מי מזמין מוהל ממדינה זרה רגע לפני הברית? לדברים מסוג זה דואגים כמה ימים מראש, ולא ממתינים לרגע האחרון. אבל הרב קרמר כבר מורגל במקרים מעין זה: "בחלק גדול מהמקרים מדובר באנשים שהקשר שלהם ליהדות אינו מורגש בכלל", הוא מסביר לנו. "הם לא מכירים את הפרוצדורה ולפעמים עצם ההחלטה לקיום הברית היא מהרגע להרגע".
שעות אחדות לאחר מכן כבר ניצבו רגליו של הרב קרמר על אדמתה של קייב. הליך בידוק הדרכונים מוכר לו היטב, השפה האוקראינית שגורה על לשונו אחרי מאות פעמים בהם ביקר כאן לתקופות קצרות וארוכות. בשמונה בבוקר הוא כבר מתייצב במקום שנקבע, עורך את הברית בזריזות ובמיומנות, נשאר מעט ליד התינוק כדי לוודא שהוא מתחיל להחלים היטב, מאחל מזל טוב לבבי ליולדת וממהר לתפוס מונית שתיקח אותו לשדה התעופה. שעה לפני שבת הוא כבר בבית, נערך לקבל את שבת המלכה כדת וכדין.
"התינוק שמלתי באותו יום שישי בקייב הוא בן לאמא יהודיה ולאב שאינו יהודי", אומר הרב קרמר. "למעשה הקהילה היהודית לא הכירה את האמא של התינוק עד לאותו יום חמישי בו היא התקשרה וביקשה להזמין מוהל. לכאורה אין שום קשר בינה ובין היהדות לאחר שהתבוללה בין הנוכרים, וייתכן שגם אבא שלה אינו יהודי. בקייב שאלנו אותה למה החליטה להזמין מוהל ולערוך ברית לתינוק אבל היא לא הבינה את השאלה בכלל: "אני יהודיה", היא אמרה.
יהודי. מה צריך יותר מזה? יהודי עושה ברית. זה דבר כל כך בסיסי ויסודי שאפילו מי שכבר מנותק מהיהדות אחרי דורות שבהם שלט הקומוניזם באוקראינה, אפילו מי שאינו יודע לומר 'שמע ישראל' יודע שיהודים עורכים ברית.
פעם אחרת הוזמן הרב קרמר לעריכת מספר בריתות ליהודים מבוגרים בעיר אודסה. רב העיר נוהג לבקר מדי שבוע בבית הכלא האוקראיני השוכן בעיר, שם הוא מוסר שיעור ביהדות לאסירים היהודים. הרב משתף אותם מעט במתחולל מחוץ לחומות הכלא, ומספר להם על חיי הקהילה היהודית בעיר. באותו שבוע סיפר להם הרב על כך שמוהל מארץ ישראל הגיע כדי למול מספר יהודים מבוגרים. אחד האסירים קם על רגליו ואומר לרב: "אני גם רוצה". הרב חשב שהוא לא שומע טוב, אבל האסיר התעקש שהוא אכן רוצה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.
הרב החל כמובן במגעים מול הנהלת בית הכלא וכעבור ימים אחדים נמסרה לו תשובה: "אתה יכול להכניס לכאן מוהל שימול את האסיר, אבל שזה יהיה מחר בבוקר". הרב קרמר שכבר הספיק מאז לחזור לארץ, מכיר היטב את הנוהל. למחרת הוא ניצב יחד עם רבה של אודסה בכניסה לבית הכלא העתיק שנבנה לפני מאה שנה ויותר. אחרי הבידוק השגרתי הוא נכנס למרפאה של בית הכלא ומל את האסיר בן ה-40 שנשפט לחמש שנות מאסר, ולפניו עוד שלוש שנים בין החומות הללו.
"במשך אותו הזמן עמדו הסוהרים מחוץ לחדר ביראת כבוד לדת", מספר הרב קרמר. "סיימתי, ברכתי את היהודי במזל טוב, ואיחלתי לו שיזכה לחזק עוד ועוד את הקשר שלו עם העם היהודי. יצאתי החוצה ואמרתי לסוהרים: "לפני שלושים שנה עוד הייתם מכניסים לכלא הזה יהודים שהעזו למול את בניהם, חרף האיסור שהטילו על כך הקומוניסטים. היום אתם עומדים בחוץ ביראת כבוד". זה מחזק את ההכרה בכך שנצח ישראל לא ישקר, ושעם ישראל ימשיך להידבק בתורה ובמצוות, ולא משנה מה יעבור עליו. זה גם מראה שאפילו יהודי שמנותק לכאורה מכל קשר ליהדות, אדם בעל עבר פלילי עשיר וכזה שנמצא בכלא בחברת עבריינים גרועים ממנו, גם הוא מרגיש את הניצוץ היהודי הבוער בקרבו. גם הוא רוצה לשמר את הניצוץ הזה שלא יתעמעם חלילה".