בכלל ו' סעיף ט' – הנלמד היום בסדר הלימוד היומי – מציב ה'חפץ חיים' כלל בענין איסור שמיעת וקבלת לשון הרע: כל מה שאסור לספר – אסור גם לקבל. דהיינו, כל סוגי הגנות, הן גנות גמורה על הזולת בעצמו, והן על מעשי אבותיו, או על מעשיו הקודמים כאשר עכשיו הוא מתנהג כשורה, וכל כיוצא בזה.
בנקודה זאת של סיפור מעשי אבותיו, מוסיף ה'חפץ חיים' בהגה"ה דבר חידוש: מדברי הרמב"ם משמע שאפילו אם השומע כבר יודע על מעשי אבותיו של אותו פלוני, גם כן אסור לו לשמוע. כלומר, גם שמיעת דבר גנות שלא שייכת בו 'קבלה', כי העובדה כבר ידועה לשומע [במידה שאכן העובדה נמסרת בצורה יבשה ללא כל תוספת] –אסורה. ב'ביאורים ומוספים' מביאים הסבר לאיסור זה, שכשם שבאיסור לשון הרע הקפידה התורה – מלבד על הנזק והצער שיגרמו לשני – גם על המידה הגרועה של סיפור גנות על הזולת, כך גם לענין שמיעת לשון הרע, הקפידה התורה על המידה הגרועה שבשמיעת דברי גנות על הזולת, ואפילו אין בהם כל חידוש אצל השומע.
בסעיף י' מסביר ה'חפץ חיים' מהו גדר ההיתר 'לחוש' ללשון הרע [ולא להאמין] – ומבאר, דהיינו לקבל את הדבר בדרך "חשש בעלמא", רק לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו. אך לא יתקבל אצלו הדבר אפילו בגדר ספק. ומחויב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שציוותה התורה לשאר אנשים מישראל.
לכאורה, גדר הדברים אינו ברור דיו, וב'ביאורים ומוספים' עומדים אכן על נקודה זו – כיצד יוכל האדם להיזהר בדבר זה, שמצד אחד הותר לו לחשוש חשש בעלמא, ומצד שני עליו להיזהר שחשש זה לא יעורר אפילו ספק בלבו? ומביאים שכבר התחבטו בזה האחרונים, ובשו"ת פאת שדך (ח"א סימן כט) כתב שהציע הדברים לפני החזו"א, והשיבו: "מי יוכל לעמוד בזה, אין זה אלא לומדות". וכתב שמוכח מדברי החזו"א שבאמת קשה מאד לעמוד בחילוקים אלו, אלא שלא הכריע למעשה, והוסיף, שאולי לא רצה החזו"א להורות כנגד ה'חפץ חיים', שמאריה סייעיה. והגר"ח קניבסקי (מכתב) כתב, שוודאי לא חלק החזו"א על ה'חפץ חיים' בענין זה, ולמעשה יש לנהוג כך, שבדבר שנוגע לו למעשה יש לו לחשוש, ובדבר שלא נוגע לו למעשה, לא יחשוש כלל.
עוד יש שכתבו בזה, שהעצה להיזהר בדבר היא שילמד זכות כפי האפשר על השני, שאולי לא ראה בדקדוק את כל הפרטים ולא ידע את כל הנסיבות, ובכך לא יעלה בלבו ספק, אלא רק חשש, כדי שידע לנהוג בזהירות.
ב'ביאורים ומוספים' מביאים כאן שאלה מעשית ומצויה בענין איסור קבלת לשון הרע: ילד המספר להוריו דברי גנאי על המלמד שלו, האם מותר להורים להאמין לו, באופן שניכר שסיפר את הדבר כ'מסיח לפי תומו'? תשובה: לקמן כותב ה'חפץ חיים' שכל הנאמנות של 'מסיח לפי תומו' נאמרה דוקא באיסורים דרבנן, אבל בדאורייתא אין נאמנות, ובקבלת לשון הרע שהיא איסור דאורייתא אין נאמנות זו [ואף שהעלה שם שיתכן שלשון הרע שונה משאר מקומות, מכל מקום הסיק שיש להיזהר מלסמוך על כך]. ועל כן, למעשה, יש לנהוג בזה כשאר דברי לשון הרע, ולקבל את דברי הילד רק כדי לחשוש ולברר את הדבר כדי שלא יצא נזק לילד הזה או לאחרים.