"הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה, ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול" (מסילת ישרים פרק ט')
יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל כי ראה "שני שבויים מעונים"… "ניסיתי לעזור להם אך לא הצלחתי, רחמנות עליהם", אמר.
השומעים תמהו – מאיפה המשגיח הגיע הבוקר ואיפה פגש שבויים קודם שחרית?
עד שסיפר כי ראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו 'שבויים' ביד המלך זקן וכסיל אשר מצודתו פרושה.
ובוקר אחד הגיע המשגיח קצת מאוחר לתפילה, ובענוותנותו אמר על עצמו כי הגיע מאוחר בגלל עצלות. שאלוהו: האם בגיל כ"כ מבוגר עדיין יש עצלות? ענה המשגיח: ודאי, עד הרגע האחרון של חיי האדם צריך לעמול ולהזיע, ובלי זה אין לבן אדם כלום, ועוד יפסיד כל מה שקנה.
שאלוהו: האם אחרי כל כך הרבה שנים של יגיעה עדיין סובל מעצלות? ענה בהתלהבות: "כשהאדם מזקין הוא עושה 'שטייגען' בעצלות!"
(יתגבר כארי, מתוך 'לקט רשימות בעניני תפילה')