הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר לי, ששמע מה"חפץ חיים": לאחר חתונתו שקד על תלמודו. אשתו היתה הולכת בצהרים למאפיה, ובעד כמה פרוטות קיבלה רשות לגרוף את פרורי הלחם שנשרו על הקורות. היתה שורה אותם במים, ומלבבת לביבות. הבעיה היתה ,שגם פרוטות אלו לא היו לה. לקחה בהקפה, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול. יום אחד חזר לביתו לשבור רעבונו והשולחן ריק, והרבנית עומדת ליד החלון ובוכה.
נחרד: "מה ארע"?
סיפרה, שהנחתום סרב להרשותה ליטול את הפרורים עד שתשלם את החוב.
מה עושים? יש ללכת אל האופה, לבקש ארכה. אך לא! ה"חפץ חיים" הכה בידו על השולחן וקרא: "שטן שטן, לא יעלה בידך להפריעני מלימודי!"
במקום שאנו רואים מאפיה ופרורים ונחתום וסרוב, ראה ה"חפץ חיים" את השטן המושך בחוטים!
ניחא, אבל מה הועיל במכה שהיכה ובקריאה שקרא? אוהו, מה שהועיל! הוא הצהיר והכריז שדרכו סלולה ונהירה, מותווית וקבועה – ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו!
ואיך הוליכו בתופים ובמחולות! קיבלנו את ה"חפץ חיים"!
לא תמיד באה העזרה מיד, לפעמים אומרים, כמאמר הגמרא: "המתן עד שנמדוד ביחד". אבל אחר כך, זוכים למדוד עם הקדוש ברוך הוא יחד, "כדי שנתבסם כביכול אני ואתה!"
זו התשובה לשאלה שנשאלה.
איך אפשר לקבל קבלה נחושה לעתיד. והרי ההרגל עושה את שלו, והמידות והטבעים, והיצר הרע, והנסיונות –
הכל נכון, אבל מאיתנו נדרש רק לרצות. לדפוק בעוז ולהכריז!
והרי בין כך וכך, היצר הרע חזק מאיתנו. הוא מלאך, ואנו בקושי בני אדם: "אתה אש, ואני בשר ודם" (קידושין פא ע"א), ואיך באמת נגבר עליו: "היחתה איש אש בחיקו, ובגדיו לא תשרפנה? אם יהלך איש על הגחלים, ורגליו לא תכוינה?" (משלי ו', כ"ז-כ"ח). והתשובה, אכן: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו (קידושין ל ע"ב, סוכה נב ע"ב) –
אז הרי בלאו הכי זקוק אתה לעזרת הבורא, אם כן – מה הפחד, היד ה' תקצר?!
נקלעתי פעם לבית הכנסת הגדול בבני ברק, בשעת צהרים. מניני שחרית כבר סיימו, ומנחה טרם התחילו. היתה שעה של שקט, פתחתי גמרא, ללמוד עד שעת מנחה, ולא נותנים. יהודי תמהוני, עטוף טלית ועטור תפיןלין, עלה לארון הקודש, טמן ראשו בפרוכת: "רבונו של עולם, אני לא רוצה לנצל אותך –
תתן לי רק כמה שאתה יכול"…
שזה לא יהיה, נעבאך, בגדר "סעודה שאינה מספקת לבעליה"…
התמהונים של בני ברק.
ואנחנו, אחרים?!
היש גבול ליכולתו, לעזרתו? רק תנאי אחד יש: שנהיה בגדר "הבא ליטהר"!
מה היחס בין "הבא ליטהר" ל"מסייעין אותו"? בפרוש שנינו: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו". עגלות וקרוניות, של מה – של עזרה וסיעתא דשמיא ושפע רוחניות אין קץ! (שיר השירים רבה ה', ו')
הן שיננו (חולין צא ע"ב), יעקב אבינו הגיע לחרן, ואמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי? "כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ערעא". מיד כשנתן דעתו לחזור, קפצה לו הארץ, ונעקר הר המוריה ממקומו, ושקעה לו חמה שלא בעונתה, וזכה למחזה הסולם!
ואם לא קפצה לנו הארץ, אם לא זכינו בסיעתא דשמיא במידה גדושה, הרי זה סימן שלא נתנו דעתנו לחזור. שלא פתחנו פתח תשובה כחודה של מחט!
(מתוך והגדת אלול ראש השנה)