הרב ישראל ליוש
"עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ" (שו"ע או"ח סי' תר"ו)
לאחר שסיים מרן החפץ חיים את כתיבת ספרו על הלכות שמירת הלשון, נתן את הכתבים למרן הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל כדי שיעבור עליהם. כאשר בא אליו החפץ חיים לקבל את הסכמתו, אמר לו רבי ישראל שיש לו קושיא על הכתוב בכלל ד' סעי' י"ב, שאם בא לבקש מחילה מחברו שסיפר עליו לשון הרע, וחברו אינו יודע מזה, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין, וטען רבי ישראל שהרי במה שמספר לו שדיבר עליו לשון הרע הרי הוא מצערו, ואינו יודע מה ההיתר לצער את חברו כדי לזכות במחילה גמורה. ענה לו החפץ חיים שהביא דין זה מרבינו יונה, שכך כתב בשערי תשובה אות ר"ז, ועם כל זאת לא הסכים עמו רבי ישראל. לאחר הדו"ד, ביקש החפץ חיים מרבי ישראל שיכתוב בכל זאת הסכמה, ויציין בה שזה חוץ מהנפסק בכלל ד' סי"ב. אך גם לזאת סירב רבי ישראל, והסביר את סירובו, כי ישנם אנשים שאינם קוראים את כל נוסח ההסכמה, ונמצא שיעבור עי"ז על 'לפני עור'.
שיטתו של רבי ישראל במחלוקת זו, מלמדת אותנו עד כמה חשובה הזהירות בכבוד הזולת, וההמנעות מפגיעתו, רבי ישראל סבר שמוטב להפסיד מחילה גמורה, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של חברו.
● ● ●
פעם ישב בעל ה'ברכת שמואל', הגאון רבי ברוך בער סולובייציק זצ"ל, בביהמ"ד, ובאותו זמן נשא אחד המגידים דרשה, באמצע הדרשה הרגיש רבי ברוך בער שצריך לצאת לבית הכסא, אך מפני כבודו של הדרשן לא יצא מבית המדרש, הדבר הקשה עליו מאוד עד שפניו האדימו מרוב התאמצות. הדרשן שם לב לאדמימות פני רבי ברוך בער, והסביר לעצמו שהיא באה משום התרגשותו ושמחתו של רבי ברוך בער מהדרשה, וע"כ האריך יותר בדרשה.
לאחר שסיים את הדרשה נעמד רבי ברוך בער ומרוב חולשה התעלף, לאחר שהשיבו את רוחו, שאלו אותו מקורביו האם לקרוא לרופא, ענה להם רבי ברוך בער שאינו צריך עזרה רפואית, והסביר להם את סיבת חולשתו עד כדי התעלפות. שאלו אותו מקורביו: "אם כן, מדוע לא יצא, והלא נאמר בתורה 'בל תשקצו את נפשותיכם'?", ענה להם רבי ברוך בער: "יודע אני כי איסור תורה יש בדבר, אבל אם הייתי יוצא באמצע הדרשה, הרי הייתי מבייש בזה את הדרשן, ולא עוד אלא שכל הקהל היו סבורים שאין דעתי נוחה מדבריו, ובודאי היה הדרשן מתבייש, על כן סברתי שעלי לנהוג כך במסירות גוף ונפש, כדי לא לבייש חלילה יהודי".
● ● ●
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התקשו בני העיר למצוא ארבעה מינים כשרים לקיים בהם את מצות חג הסוכות, רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו למצוא סט אחד ויחיד לכל בני העיר. הביאו את המינים לפני מרן החפץ חיים כדי שיזכה לקיים את המצוה. והנה אחרי תפילת שחרית של החג הראשון, לפני קריאת הלל, המתין כל הקהל בהתרגשות רבה שיוציא החפץ חיים את ארבעת המינים היחידים שהצליחו למצוא אחר מאמצים מרובים, ויברך עליהם, אך לפליאת כל הציבור, עוברות כמה דקות והחפץ חיים נשאר במקומו, ואינו מברך על ארבעת המינים. פליאתם גברה עוד יותר כאשר סימן החפץ חיים לש"ץ להמשיך בתפילה.
לאחר התפילה נגשו אל החפץ חיים ושאלו אותו מדוע לא בירך על המינים לפני הלל? ענה להם החפץ חיים: "הרי בלתי אפשרי שכל הקהל יברך על ארבעת המינים לפני הלל! שאני אקיים לבד את המצוה? וכי מי אני ומה אני, שאזכה למה שאחרים אינם זוכים? ולתת לחלק מהקהל לברך ולחלק לא? הרי יתכן ויהיה בלבו על אדם ע"כ שלא זכה לברך על המצוה, ואם כן נמצא שאעבור על איסור תורה! הרי ארבעת המינים הם מדרבנן, ואיסור פגיעה ביהודי הוא מן התורה, ובודאי שמצוה מדרבנן נדחית מפני איסור דאורייתא". והחפץ חיים הוסיף: "פגיעה בזולת – זה משחק באש!".