בסעיף הנלמד היום (כלל ח' סעיף יב) כותב ה'חפץ חיים' כי לשון הרע על ישראל בפני נכרים חמור יותר מלשון הרע על ישראל בפני ישראל, כי מלבד בזיון כבוד ישראל וחילול ה', נגרמת בזה רעה גדולה יותר, כי הנכרי ממהר להאמין לדברי הגנאי יותר מאשר ישראל.
בביאורים ומוספים מביאים, כי יש שכתבו שאסור לספר לנכרי על איזו עוולה שעשה יהודי – אף בלי לנקוב בשמו, משום שמבזה בכך את כבוד ישראל ומחלל כבוד שמים. ולפי זה, גם המספר לישראל על איזה עוולה שעשה תלמיד חכם, לא יאמר שתלמיד חכם עשה זאת, גם אם אינו מזכיר את שמו, כיון שיש בכך משום חילול ה'.
ואם רואה שהנכרי הולך לקנות מאותו ישראל רמאי, יש שהבינו מדברי ספר חסידים שעליו להזהירו מלקנות אצלו, ויש שדקדק מדבריו שההיתר הוא רק אם הנכרי שואלו מי מבין המוכרים הישראלים הוא רמאי, שאז אם לא יגלה לו, יבין הנכרי שידע והסתיר זאת ממנו. אמנם העלה לדינא, שכיון שלהלכה גזל נכרי אסור, מוטל עליו לספר זאת לנכרי בכל גווני כדי להפריש את אותו ישראל מאיסור.
בסעיף זה מזכיר ה'חפץ חיים' גם את האיסור החמור של הלשנת ישראל לנכרי, שדינו שווה לאפיקורס רח"ל. בביאורים ומוספים מציינים את דברי השולחן ערוך שאיסור הלשנה לנכרים הוא בין בגופו ובין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו. ומסיים השו"ע שכל המוסר ישראל ביד גויים בין בגופו בין בממונו, אין לו חלק לעולם הבא.
ואף אם חברו הלשין עליו, כתב ה'חפץ חיים' לקמן שטעות גמורה מה ששגור בפי האנשים שמותר לו גם כן להלשין עליו, שכן כל ההיתר הוא רק אם: א) על ידי שילשין עליו יועיל לו להבא, שחברו לא ילשין עליו יותר. ב) וגם אז, רק אם אין לו אפשרות להציל את עצמו באופן אחר, אבל אם כוונתו רק לנקום בו, בוודאי איסור גמור הוא. ג) וגם כל זה בתנאי שראה בעיניו שהלשין עליו, אך אסור לו לסמוך אפילו על דברים הניכרים שראה בעצמו שמהם נראה שהלשין עליו, ובוודאי שלא לסמוך על אחרים שסיפרו לו שהלשין עליו.
ומעשה באחד שהשכיר את חנותו ליהודי אחר, והלה החביא שם סחורות מוברחות ללא ידיעתו, והשלטונות דרשו ממנו שיגלה להם מי הוא השוכר, והורה הגרי"ש אלישיב לאיסור, כיון שבתי המשפט מענישים על העלמת מכס יותר מהראוי על פי דין תורה. והוסיף, שאפילו אם בשל סירובו לגלות את זהות המבריח הוא עלול להיענש במאסר, לא יגלה.