"וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים… ובנשבעים לשקר, ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבא-ות" (הפטרת שבת הגדול)
המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל, היה מעורר על דבר פלא: אם נתבונן בתוכן ההפטרה בשבת שלפני פסח, נמצא דבר תמוה: לכאורה, היו צריכים לתקן בערב פסח, שהוא זמן הגאולה והאמונה, הפטרה מעין הגאולה והניסים והנפלאות, והנה במציאות ההיפך הוא הנכון: בשבת הגדול אנו קוראים הפטרה שכולה תוכחות:
"וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים… ובנשבעים לשקר, ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבא-ות: כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם: למימי אבתיכם סרתם מחקי ולא שמרתם, שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבא-ות, ואמרתם במה נשוב: היקבע אדם אלקים כי אתם קבעים אתי, ואמרתם במה קבענוך: המעשר והתרומה" (מלאכי ג', ה'-ח').
שואל המשגיח זצ"ל: מה הטעם בזה? מדוע ראו חז"ל צורך לקבוע לפני פסח הפטרה כזו דווקא?
לפני שנביא את תשובתו נקדים לכך סיפור
רבי לייב בקשט זצ"ל פגש פעם את אחד מגדולי האדמו"רים בארצות הברית. האדמו"ר פנה אליו ואמר: "הרי אתם מתלמידיו המובהקים של המשגיח ר' ירוחם זצ"ל. העולם אומרים שר' ירוחם הינו גדול הדור במוסר, אנא אמרו לי איזו שיחה ששמעתם ממנו!"
ר' לייב חזר בפניו על אחת משיחותיו של ר' ירוחם בענין: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – שיחה בנויה לתלפיות, דבר דבור על אופניו, על המידות הרעות השוכנות בלב האדם ועל תפקידו של האדם לחטט בעמקי נפשו למצוא את המידות הרעות החבויות שם ולבערן.
כשסיים אמר לו הרבי: "השיחה בנויה להפליא, המקורות הוארו באור יקרות, אבל תמהני: מדוע להתעסק כל היום בפסולת? כאן קינאה, כאן תאווה, כאן כבוד – הכל אשפה! למה להתעסק באשפה? אצלנו, אני מעלה את החסידים לגבהים, אני מדבר איתם בענייני אלוקות, ומכיון שעסוקים הם באלוקות ממילא מתבערת האשפה. כשעוסקים במיליונים ממילא אין חשיבות לעניינים פעוטי ערך".
שאלתו של הרבי הציקה מאד לר' לייב. בצר לו הוא פנה למשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל והציגה בפניו: "מדוע יש לעסוק באשפה? הרי אפשר לעסוק בעניינים גבוהים – והאשפה תעלם ממילא!"
ר' יחזקאל ענה לו בחמש מילים: "דארציילט הים ועגן ששון'ס הויז" – תספר לו על מה שקרה לבית של ששון.
ומה באמת קרה לבית של ששון?
סיפר ר' לייב, שחכם ששון היה גביר גדול שהגיע לשנחאי מכלכותא שבהודו. בשנחאי הוא קנה מגרש ענק ובנה עליו טירה מפוארת. לאחר תקופה מסויימת היה נראה לו שהבנין שוקע מעט. הוא קרא למהנדסים שבדקו את יסודות הבנין וקבעו פה אחד כי הבנין בנוי כהלכה, ואין שום פגם המצדיק שקיעה. אבל הבנין המשיך לשקוע עוד ועוד, עד שאחד המהנדסים החליט לבדוק את עברו של המגרש, והוציא את המסמכים הנדרשים ממשרדי העיריה בשנחאי. ואז נתגלה הסוד: כל האזור ההוא היה בקעה גדולה ששימשה במשך שנים אתר לפינוי אשפה. במקום נערמו אלפי טונות של אשפה שהצטברו במשך השנים. משגדלה העיר שנחאי החליטו להעביר את אתר האשפה לאזור אחר והשאירו את האתר כמות שהוא.
שנים עברו ואז הגיע סוחר ממולח וביקש לרכוש את המגרש כולו. כמובן ששטח שאין בו כל שימוש נמכר לו בפרוטות ממש, ואז החל להכשיר את השטח לבניה. שפכו על ערמות האשפה כמויות עצומות של חול שכיסו את האשפה. את החול שפכו ודחסו מעל האשפה עד שהתקבל שטח מישורי חלק הראוי לבנייני מגורים. הוא הביא מהנדסים שיבדקו את המגרש, ולאחר שאושר שהכל תקין, הגיש בקשה לבנות במקום בנייני מגורים.
ומה קרה? התוצאה לא הרחיקה לבוא. האשפה כדרכה הלכה והתפרקה, החולות שכיסו אותה החלו להידלדל, והבניינים כולם החלו לשקוע.
הכל ברור – יסודות שבנויים על אשפה, גם אם יהיו עמוקים וחזקים – אין להם סיכוי לשרוד!
בעזרת הסיפור הזה באר ר' יחזקאל את שיטתו של ר' ירוחם: אי אפשר לבנות ארמונות של אמונה, על הררי אשפה. עניינים גבוהים ושיחות על אלוקות שייבנו על המידות הרעות הטמונות בלב – סופם לשקוע ולהתמוטט, כמו הבניין של ששון…
על פי דרך זו, מיישב תלמידו של ר' ירוחם, הרב וולבה זצ"ל את סדר ההפטרות: פסח הוא זמן חיזוק האמונה. הרי כל המהות של פסח היא: 'והגדת לבנך' – המסירה לדור הבא של עיקרי האמונה. כשרוצים להקנות אמונה, מוכרחים קודם לכן לנקות את האשפה, לעבוד על תיקון המידות. לא תהיה שום תועלת, אם נסביר לשכל את האמונה ללא עבודה על המידות.
לכן דווקא לפני פסח תיקנו חז"ל לקרוא את הפטרת 'וערבה', שיש בה תוכחה ומוסר על העניינים שנדרש בהם תיקון.
כשהדבר יקר – הדאגה לו גדולה יותר
מצוות בדיקת חמץ נעשית מתוך דקדוק עצום ויראת שמים, כשיהודים בכל אתר ואתר מקדישים זמן רב מזמנם ומאמץ בלתי מבוטל, כדי לקיים את המצווה באופן מושלם ולהישמר מכל 'משהו' של חמץ העלול להיות בבית.
אחת מדמויות המופת, אשר נודעה בזהירות מופלגת בכל הנוגע לקיום מצוות, היתה דמותו של הרב מבריסק זצ"ל, אשר כל קיום מצווה נעשה אצלו מתוך פחד ויראה עצומים, מחשש שמא לא יקיימן כראוי.
השיב האיש: "לא אסתמך על שמא ואולי…". הרב הבין לליבו, שכן מיליון דולר אינם סכום של מה בכך… ועל זו הדרך אילפו בינה: "דע לך שבשבילי מצוה אחת שווה יותר ממיליון דולר! וכיצד אסמוך על 'מסתמא'?"…
***
הרב חנניה צ'ולק שליט"א אשר זכה לשמש את הרב שך זצ"ל בשנותיו האחרונות, סיפר כי פעם ביקשו מרן זצ"ל שיוריד לו ספר מהמדף העליון בארון הספרים. כשהגיש את הספר למרן, הוא לא קיבלו אלא נתן לרב צ'ולק את מפתח הכספת, וביקשו להכניס את הספר פנימה… כמובן שהוא עשה כפי שהתבקש. כשהשיב לו את המפתח שאלו מרן: "האם נעלת את הכספת?" ענה לו: "כן!". הוא חזר ושאלו בדאגה: "האם אתה בטוח?" ולמרות שהשיב בחיוב, ביקשו הרב שך שייגש נא שוב ויבדוק שהכספת אכן נעולה היטב…
כשחזר מבדיקת הכספת עם תשובה חיובית, שאל את מרן על מה ולמה כל ההתרגשות הזאת? ענה לו מרן: "ראיתי בספר הזה פשט נפלא בסוגיה מסויימת, ואני חפץ לחזור עליו שוב ושוב, וחוששני שמא מישהו ייקח את הספר ללא רשות, ולא אוכל לחזור וללמוד את הדברים בפנים…!".
הרי לנו, שלכל אדם יש דבר שיקר לליבו, ושבו הוא משקיע את כל מעיניו, ומי שענייני מצוות חשובים בעיניו – מתאמץ ומשקיע בהן את כל אונו ומרצו, ותמיד חושש הוא לאבדן.
לאחר שביערנו את החמץ, עומדים אנו ומייחלים להשי"ת שכשם שביתנו נקי מכל שאור וחמץ – כך ליבנו יזדכך ויתנקה מהיצר המנסה להכשילנו בכל עת, אבל קודם לכן, כלל לא חשנו כי היצר הרע פועל בקרבנו, והעניין יתבאר על פי המשל הבא:
לפני כמה עשרות שנים הופיעה בעיתון כתבה, על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים.
אחת החצרות היתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר, שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'… היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך רוב שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם.
כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין, ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פינוי החצר הזו נזקקה העיריה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!
בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיועד, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו… בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. כשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו, וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העיריה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה…
בסופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי היכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום, שלחה העיריה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומים, והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום היתה עדנה.
כעבור מספר חודשים, החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן, ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים… הוא התקרב אל החצר וראה את הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, מתענג על יופיה ועל הדרה.
הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך… יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כיסו לי את אור השמש עד השעה עשר… ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים… יתושים ופרעושים מילאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד. האוויר הצח ממלא את הראות, והבריאות שלי טובה יותר… בקיצור, ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה!"…
נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? כלום לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? לא שם לב שביתו שורץ מעופפים? איך לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?
התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!". עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח שאין עוד אוויר צח שכזה… כולו מתענג בקראו 'מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא'…
כאשר היצר הרע חי עם האדם – הוא לא אורח שלו אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כולו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין, וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא!
רק בשעה שמזדכך האדם ומטהר את עצמו – מתחיל הוא לחוש בהמצאות היצר בקרבו ומתפלל לבוראו שיעבירנו ויסלקנו מתוכו.
(לקט מתוך שיחות הגדה של פסח 'דורש טוב')