הרב ישראל ליוש
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לג, כג)
'הראהו קשר של תפילין' [רש"י].
ביאר הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל שע"פ הקבלה, רצועה אחת של התפילין היא כנגד מידת החסד, והרצועה השניה היא כנגד מידת הדין. מלפנים נראות שתי הרצועות כאילו כל אחת לבדה ואין קשר ביניהן, ואילו מאחור – יש קשר בין שתי הרצועות.
פעמים, אומר הרב פרידלנדר, כאשר עומדים אנו מול אירועים מסוימים, הם נראים לנו כאילו רק מידת הדין שלטה בהם, ולא רואים כלל את מידת החסד. אך במבט לאחור נבין, כי אף מידת החסד שלטה באירוע זה, שמלפנים היה נראה כמידת דין בלבד.
זוהי כוונת רש"י בפירושו על הפסוק 'וראית את אחורי', שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, כי הקשר של תפילין מאחור, מחבר בין שתי הרצועות הרומזות על מידת הדין ומידת החסד.
עם תום מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים ימ"ש כבר צפו את מפלתם ע"י צבא ארצות הברית, הודיעו הגרמנים לכל יושבי המחנה כי מתבצעת כעת חלוקת לחם, חלוקה זו היתה שלא מן המנין, והיהודים הבינו כי הגרמנים עושים זאת לפני מפלתם, כדי לחפות על מעשיהם הנפשעים בכל שנות המלחמה, ולהראות לאויביהם כרחמנים ודואגים לצרכי השבויים.
יהודי אחד מיושבי המחנה שמח מאוד עם חלוקת הלחם, כבר כמה שנים לא אכל כדי שביעה, וברוב שמחתו עמד כמה פעמים בתור לקבלת הלחם, והצליח לאגור לעצמו כמה מנות.
מהר מאוד הושבתה שמחתו, כמה שבויים רוסיים הבחינו בלחם הרב שברשותו, והחלו לצעוק לעברו מלות גנאי "גנב! החזר את הלחם שגנבת!" בתחילה לא שת לבו אליהם, 'הרי גם הם שבויים בדיוק כמוני' אמר בלבו, אך הללו התנפלו עליו, הפליאו בו את מכותיהם באכזריות, וגזלו ממנו את כל הלחם שאגר. חבול ופצוע, תשוש ורעב, נשכב על הדרגש.
בצר לו פנה אל הקב"ה בתפילה חרישית: "ריבונו של עולם, אם היית רוצה לקחתני מן העולם, היית עושה זאת במשך חמשת השנים שעברו עלי בסבל ומכאוב, תחת ידיהם האכזריות של הנאצים ימ"ש, אם לא עשית כן, משמע, רוצה אתה להשאירני בחיים, אם כן איך אמות עכשיו, אחרי שעברתי את כל תלאות המלחמה?!" מתוך תפילות והרהורים אלו, נרדם היהודי.
למחרת בבוקר התעורר, ושקט מוזר שרר סביבו, מיד הבין כי הגאולה קרובה. בכל יום היה רגיל להתעורר לקול צעקותיהם של הנאצים ימ"ש. הוא ירד מן הדרגש וחשכו עיניו, הוא הבחין כי כל ידידיו מוטלים סביבו מתים, וגם הרוסים שאך אתמול היכו אותו מכות נמרצות, שכבו שם מתים.
אז הבין היהודי, שהלחם שחילקו להם הנאצים היה מורעל, וכוונתם כלל לא היתה להשביעם אלא להורגם. בזאת הבין גם שאירוע המכות וחטיפת הלחם, שאתמול היה נראה כמידת הדין, היה כל כולו מידת חסד, ואדרבה, חטיפת הלחם היא זו שהצילה את חייו.