"ויט שכמו לסבול" (מ"ט, ט"ו)
וברש"י: ויט שכמו לסבול עול תורה.
בין פעליו הרבים עומד הגראי"ש קרליץ שליט"א בנשיאות מספר ת"תים ומפקח על התנהלותם. במסגרת זו היה נכנס רבות לדון עם אביו מרן זצוק"ל בענייני חינוך, והוא ניאות לפרוש עצות, הדרכות והנחיות שקיבל ממרן הגר"נ זצוק"ל.
לא אחת, כששאלנו מה עלינו לעשות כדי למנוע את ירידת הדורות, ובפרט בדור האחרון שניכר שינוי מהותי מדורות קודמים – הוא ענה, שבדורות הקודמים ידעו לתת חשיבות וערך לדברים ומושגים נעלים יותר, וככל שידגישו לילדים את המושגים והנושאים החשובים בהמחשת סיפורים ועובדות כך יגדל הערך בעיניהם בדברים החשובים. והביא דוגמה לכך מרבו מרן רה"י הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל שנהג למסור בשבת שיעור לתלמידים בקצוה"ח וכדומה, וכשהגיע לסברא עמוקה הוסיף בהטעמה ואמר: "אזא סברא, נאר שבת קען מען דאס פארשטיין!" (כזו סברא – רק בשבת אפשר להבין זאת), וכך היה מכניס בתלמידיו הרגשת רוממות וחשיבות התורה. וכך נהג גם אבא בדרך לימודו להראות כל העת את חשיבות וכבוד התורה.
פעם נכנס אליו מלמד שהתאונן בפניו שאפילו כשקובע עתים ללמוד לעצמו, בכל זאת אינו מספיק ללמוד כראוי, ושאלתו בפיו האם יפסיק ללמד. אבא השיבו בפסקנות: "וכי מה אתה רוצה? שמי יהיו מלמדי תינוקות, אלו שלא יודעים ללמוד?!", והוסיף ואמר "ממלמד תינוקות לא מפסידים!".
כשהתבקשתי למלא מקומו באמירת שיעור ביקשתי לברר מה חשוב לדעת קודם מסירת השיעור. הוא ענה מנסיונו, שמטרת השיעור אינה רק להקנות 'ידיעות' לתלמידים אלא בעיקר ללמד 'איך לומדים'. בתחילת כל סוגיא יש להתחיל בפיתוח הבנת הרעיון, ורק בהמשך יש לגשת לביאורי המילים, וכך הם יבינו את ביאורי המילים עם המשמעות של הסוגיא.
הוא הוסיף, שההמחשות והציורים הם אכן כלי עזר חיוניים ומועילים כאשר מטרתם להבין יותר טוב את העניין, אך יש להיזהר שלא להגזים או לסטות מהעניין, כי אז הציורים יהיו אצל הילדים העיקר ויסטו ממטרתם. וחידד באומרו, שיש לשים לב שגם אם הדברים נראים פשוטים וברורים בעיני מוסר השיעור, הרי לפני התלמידים נכון להסביר הכל ולהדגיש להם מה הנושא המדובר.
מרן זצוק"ל, כידוע, היה נמנע ברוב המקרים להעיר לאחרים גם בבית הכנסת בו כיהן כרב. כיצד נהג כשהוצרך להעיר לילדיו בדבר־מה הצריך תיקון?
הוא העיר במקרי הצורך, אבל תמיד בצורה מחוכמת ומחנכת כאחת. כאשר רצה להעיר על ביטול תורה הזכיר את אמרתה של הסבתא (-אמו, הרבנית קרליץ ע"ה, מ.ב) במקרה דומה שהיתה מעירה באומרה: "את אבא שלי (הגאון שמריהו יוסף זצוק"ל, רבה של קוסובה, מ.ב.) אף פעם לא ראיתי בלי ספר לימוד ביד"… זה היה מספיק כדי לעורר ולחנך.
באחד מימי ר"ה עמדתי ליד ארון הספרים בבית. אבא בדיוק חלף שם, ושאלני בחביבות: "נו ישעי'ה, איזו מסכת אתה יודע מהתלמוד בבלי?!". עבורי היה זה דרבון כי חייבים לדעת ולהבין ש"ס!
על עוון השקר הוא היה מקפיד מאוד, ותמיד היה אומר שחינוך לומר אמת הוא בכלל החינוך למידות טובות, וכמו שנאמר "למדו לשונם דבר שקר" שהוא עניין של הרגל. הוא תמיד הראה, שהדרך הטובה ביותר לחנך הילדים לכך היא באמצאות דיבור בעקיפין בגנות השקר, כגון סיפורים ועובדות מגדולים ויראים. כך במשך הזמן הצליח לשרש מלבנו את המידה הרעה. מעודו לא אהב לתפוס ברגע אמירת השקר, דבר שעלול להפיל את רוחו של הילד שייתפס כ'שקרן' ויתקשה לצאת מכך. אך על עוון השקר היה יוצא מגדרו ומעניש כדי להראות חומרת הדבר.
הוא היה חכם הרזים ביודעו איך להעיר בצורה חכמה שתתקבל על לב השומעים בחיוך, וכפי שאירע פעם שנסע ברכבו של אחד ממקורביו והלה נהג במהירות גבוהה מדי לטעמו של אבא. אבא פנה אלו בתהייה: "מעניין הדבר שאף אחד לא עוקף אותך בכביש"…
סיפור מיוחד שלא ימוש מזיכרוני אירע בילדותי, כשמצאתי פעם שטר כסף בערך גבוה. היה זה ביום שישי, ניגשתי והראיתי את השטר לאבא בשמחה גדולה. אבא פתח בפניי גמרא גדולה, ולמד עמי את המשנה בבבא מציעא (יב) שמציאת קטן לאביו… ולאחר שהסביר לי את כל הנלמד וההלכה הפטיר בנועם: "כעת מה אתה אומר, על פי התורה למי שייך הכסף?!".
אך כדי להעניק לי תחושת חשיבות הוסיף ואמר: "קח את הכסף שמצאת, ואת רשימת מצרכי השבת שצריכים לקנות אתה תקנה היום את מצרכי השבת ותקנה גם איזה ממתק מיוחד לכבוד שבת לעצמך…".
מאותו מאורע למדתי איך בכל דבר צריך לדעת איך נוהגים על פי ההלכה. בנוסף לכך ניתן לראות כיצד בד בבד עם הלכה הוא הצליח לרומם בנו את חשיבות וייקרת השבת, וזה נחרת בי לכל חיי.
מתוקף תפקידי כרב ביהמ"ד 'הליגמן' נאלצתי להופיע בדיונים המשפטיים בעניינו. באחד הדיונים נשאלתי ממתי אני זוכר את ביהכ"נ 'הליגמן', השבתי בפשטות: מעת שאני זוכר את עצמי. כשהייתי בן שלוש, פעם הפרעתי מעט בבית הכנסת, ניגש אלי אבא והודיע לי על העונש שמגיע לי: שבועיים לא אוכל לבוא לבית הכנסת! אין לכם מושג איזו ענישה מחנכת הייתה זו, כשרק חיכיתי וציפיתי כל העת מתי אוכל לשוב ל'הליגמן' לזכות להתפלל לצדו של אבא…
בימי ילדותנו היה מצוי שילדים מחליפים ביניהם חפצים, ולאחר מכן לעתים מתחרטים. אבא רצה ללמד להימנע מכך, שהרי המכירה וההחלפה שלהם אין בה ממש משום שהם קטנים, אך מאידך יש לחנך שאם עושים דבר אי אפשר להתחרט בקלות, וכך ילמדו אחריות מהי. לפיכך אבא היה אומר לנו שהדברים שייכים לאב, ולכן הקטנים צריכים לשאול רשות מאביהם בכל מקרה מעין זה.
אני נזכר, שכילד אהבתי לנסות ולצום יתר על המידה שאבא קבע עבורי, וניסיתי ביום הכיפורים אחד לצום עוד שעה ועוד שעה מבלי שיראו זאת. וכשאבא הורה לי לאכול, טענתי: אבל חברים שלי צמים יותר! מצדו, ענה לי אבא תשובה מחנכת וחריפה כאחת: "ביום הכיפורים מותר לדבר לשון הרע?!".
ילדים הגדלים בבית של פוסק הדור, לבטח נדרשים משחר ימיהם לחשב כל אורחותיהם על פי ההלכה ועל פי פסקי האב. האם זו היתה האווירה בבית?
מעולם אבא לא הכתיב או פסק פסוקו בכוח. להיפך, בחביבות ובנועם היה מראה בצורה מחוכמת איך ההלכה היא כה פשוטה ומובנת וברור שיש לנהוג כמותה. הנה סיפור מופלא שיכול להמחיש זאת: בפוסקים דנים כה וכה בדבר ההלכה האם הנשים תברכנה 'שהחיינו' בליל יו"ט בהדלקת נרות, או שלא והן תענינה 'אמן' בברכת 'שהחיינו' בקידוש. אבא זצוק"ל צידד להלכה שאכן הן לא תברכנה, אם כי בפוסקים כבר כתבו שלא למחות באלו שעושות כן כי כך נוהגות הרבה.
והנה, פעם שאלו את הרב איך נוהגת אמי הרבנית ע"ה, ואמר שהיא אכן מברכת, ושאלוהו הרי דעתו ברורה שאין לברך? והוא ענה: "אם היא היתה שואלת אותי הייתי מורה לה לא לברך, אבל מעולם לא עלה על דעתה לשאול כי נהגה כפי שאמהּ נהגה". אבא מעודו לא חשב להעיר לה למרות שלבטח היתה שמחה לעשות כפי שיטתו. כך היתה דרכו.
עם זאת, כשהוצרך להכריע בשאלה היה מגלה בבירור מה דעתו. אני נזכר במקרה שאירע באיזה תלמוד תורה והייתי מעורב בו. באחת השנים רצו לשנות לטובת התלמידים את החומר שהיה נלמד עד אז בכיתה מסוימת. המלמד סירב בטענה שרגיל הוא כבר להכין את החומר על אותו פרק, ואין עתותיו בידו להכין הכל מחדש. אבא עיין בדבר ואמר בהשתאות: "אינני מבין כלל את השאלה. וכי כיון שכבר הורגל ללמד פרק זה האם משום כך אינו צריך להכין כל פעם מחדש? והרי גם כאשר הוא מלמד חומר ישן עליו להקדיש זמן להכין שיעור, וגם כעת אין שום שינוי של תוספת עבודה…!".
בילדותי למדתי אצל המלמד רבי יחזקאל טויב זצ"ל בת"ת תשב"ר. כשחזרתי ביום הראשון מהת"ת פנה אלי אבא ואמר לי שבנערותו רבי יחזקאל היה הדמות שלו איך 'ישיבה בחור' צריך להיראות… בכך הביע אבא הערכתו כלפי המלמד שלי כדי שארצה לקבל ממנו ותהיה בי הערכה וכבוד כלפיו, וגם הביע רחשי לבו אודות מעלת בני הישיבות שהם לגיונו של מלך.
חשוב גם לציין, שאבא היה 'נורמטיבי' בהתנהלותו. איש בין אנשים, ועושה מה שצריך לעשות. בצעירותו ארגנו בביהמ"ד 'חניכי הישיבות' בב"ב שיעורי תורה, ומדי שבוע הוצרכו להדביק מודעות ליידע את הציבור מי ימסור שיעורו השבוע. אבא תיאר שהוא יחד עם יבלחט"א רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א בצעירותם היו דואגים לפרסום המודעות הללו.
לאבא היתה מורשת ממרן החזו"א, שכן מלבד היותו דודו זכה הוא עוד בנערותו לשמשו ולישון אצלו וכך לראות הנהגותיו בכל דבר ועניין, והוא ראהו כרבו המובהק. הגר"מ קפלן שאלו פעם מה למד בעיקר ממרן החזו"א, ואבא השיבו: "לא להתבלבל בחיים…".
אבא היה מספר לנו, כי באחד הימים צעד עם מרן ה'חזון איש' מגבעת רוקח ועד לרחוב בלוי בו התגורר לימים לאחר מחלה שלקה בה. מרן החזו"א פסע לאטו כל הדרך, ולפני שהגיעו אמר לו: "רואה אתה, הולכים לאט לאט ולבסוף מגיעים, לו היינו עומדים על מקום אחד לא היינו מגיעים…". והסביר לנו אבא: "חשבתי לתומי שדיבר דברי מוסר בלבד, לאחר זמן הבנתי את הדברים לעומקם, כדרכו: היה זה לאחר שלקה בלבו ורופאיו הזהירוהו לבל ידבר במשך שישה שבועות. במשך זמן זה, כשרק יכול היה להוציא מפיו כמה תיבות ספורות, מיד רמז לי להוציא את מחברתו ושאכתוב עבורו כמה תיבות. כתבתי שלוש תיבות כפי שיצאו מפיו, ויותר לא יכול היה לומר. למחרת שוב ביקש ממני שאמשיך באותו עניין, וכתבתי מפיו עוד כמה תיבות. כך נמשך הדבר במשך תקופה קצרה, ולבסוף מכל התיבות הללו נהיה 'סעיף קטן' אחד בספר חזו"א על הלכות שבת. למרות שידע שלאחר זמן יוכל להמשיך לכתוב כרגיל", חידד אבא את הנהגת הדוד הגדול, "בכל זאת נהג כך ללמד שבכל עת וזמן אין אתה רשאי להיבטל הימנה, וכפי שהגדיר זאת באותה הליכה: 'הולכים לאט, אך בסוף מגיעים'".
אגב, אבא העיד על עצמו שאחר פטירת דודו מרן החזו"א קיבל על עצמו שבכל דבר שיזדמן בחייו יחשוב איך היה נוהג בזה מרן החזו"א. ואכן ניכר כמה עמד בזה וחי לפי קבלה זו כל ימיו, כאשר המסר העיקרי שאבא למד ממנו ולימד אותנו הוא – אין לנו ערך אחר זולת התורה הק' ולימודה.
למרות קרבתו לגדול הדור, ועל אף גדולתו האישית, לא אחז הוא מחינוך 'להיות גדול הדור'. לדעתו, עלינו להשקיע עצמנו בתורה והקב"ה הוא שיקבע עתידנו. אני זוכר שנער בר מצווה ביקש ממנו ברכה "שיהיה גדול בישראל", והשיב לו אבא בנימת תוכחה ואמר: "אף אחד מגדולי ישראל לא למד בשביל להיות גדול בישראל, הם למדו בשביל להבין את הדף גמרא שלמדו באותו זמן"…
עובדות רבות ונפלאות נשמעו אודות מרן זצוק"ל ורגישותו הרבה לעניינים שבין אדם לחברו. בנו הגראי"ש שליט"א מספר מאשר ראו עיניו מהליכותיו בקודש:
אספר משהו שבני ביתי התרגשו מכך מאוד: באחד מימי הסוכות התקיימה ברית לאחד מנכדיי ואבא זצוק"ל הגיע לביתנו לסעודה שהתקיימה בסוכה שעל הגג, ולשם כך הוצרכו להעלות מים בדליים לנטילת ידיים. הילדים מתארים כמה התרגשו לראות כיצד אבא, שכה הקפיד על נטילת ידים בשיעור גדול, דואג לפתע לצמצם במים ככל אפשר. לפליאת אחד הנכדים אמר, שכדי שלא יצטרכו לטרוח בהבאת המים יש לדקדק כמידת ההלכה ותו לא.
עוד אני זוכר, שלפני שנים רבות כשהגיע אחד מגדולי הת"ח זצוק"ל להתפלל בביהכ"נ 'הליגמן' כשאבא כיהן שם כרב, ראה שיש דמויות אריות לצד ארון הקודש. אצל הנוהגים על פי הסוד הדבר אינו מקובל והוא שאל את אבא כיצד לא מקפידים כאן על כך. אבא שתק ולא השיב. הלה כנראה חשב שאבא אינו מבין, ושוב שאלו בהסבירו שהדבר אינו מקובל, עד שאבא ענה בענווה ומתוך זהירות בכבוד האורח: "אצלנו נוהגים כך…".
ראוי לקשר זאת לימים אלו בהם אנו מתחילים לומר 'ותן טל ומטר'. אבא תמיד היה אומר לנו ברגש רב באלו הימים: "תראו איך חכמינו חסו על כל נפש יהודי, עד שתיקנו לאחר את שאלת הגשמים שהיא ברכה לציבור כולו, כדי שלא לצער הולכי דרכים"…
אני נזכר באמרה נוקבת בעניין זה. היה זה בצעירותו, כשנסע פעם לנחם ת"ח בחיפה. בבואו לחזור ראה בתחנה המרכזית בחיפה שיש תור לנסיעה לת"א בכמות אנשים שיכולה למלא כארבעה עד חמישה אוטובוסים, ושיער שיצטרך לחכות למעלה משעה. והנה רואה הוא, שבסמוך יש קו מאסף שמגיע גם הוא לת"א, אך מאריך דרכו כרבע שעה דרך כמה יישובים, והחליט לעלות עליו וכך יגיע ליעדו מהר יותר – וכך הווה. לאחר מכן אמר לי, שהתפלא לראות כי כמעט איש מהממתינים לא עלה עליו, ואז הבין שכשאדם נאלץ להמתין בתור הוא עושה זאת עבור עצמו, הוא מוכן לבזבז זמן רב לשם כך. אבל המאסף נוסע עבור אחרים למקומות שהוא לא נצרך להם, וזה דבר קשה לאדם לעשות, ולכן הוא אפילו לא מחשב כמה זמן יוכל לחסוך!
פעם התרחשה בבניין שדרנו בו סתימת ביוב קשה, שכל מי שמעט מכיר מבין מיד שהוא לא היה קשור כלל לדירתנו, שכן לא היה מדובר באותו קו ביוב ולא היה הדבר ניכר אצלנו. אך השכנים באו אלינו בתלונה שהיות ואנו משפחה ברוכת ילדים בלעה"ר לבטח נגרמה הסתימה בגללנו, וביקשו שנשלם זאת.
כששמע אבא את הדברים מיד פנה לאמא וביקש ממנה שתזמין אינסטלטור שיתקן את הסתימה על חשבוננו. כשראיתי זאת התרעמתי מעט. חיינו אז בדלות ולא היתה הרווחה בביתנו, ידעתי שאין צדק בטענות השכנים, והיה אכפת לי על הוצאת כסף שאינה צודקת.
כשראה זאת אבא קרא לי ואמר: "שעיהל'ה, דע לך, לחיות טוב עם שכנים זה כרוך בעלות של כסף, ולעתים שווה לשלם מעט ובלבד שנוכל לחיות טוב עם השכנים". היה זה לקח שלא יישכח מזיכרוני.
והוא נזכר במעשה נוסף: היה לי נוהג קבוע ללמוד עם אבא בשעת צהרים במשך תקופה. באחד הימים כשהגעתי הביתה ללמוד עמו כהרגלי, אמר לי אבא בנימת התנצלות, שקבלת הקהל היום לקחה זמן רב יותר מהצפוי ולכן הוא יילך לנוח מעט ולאחר מכן נלמד את לימודנו המשותף.
אלא שלפתע אני שומע את אבא קורא לי מחדרו. הוא מראה לי את אחד מספרי הראשונים שפתוח בידיו וכולו נרגש, וכה סיפר: "אתמול היו כאן אנשים שבאו לשאול שאלה מורכבת, וחשבתי לאחר דין ודברים מה צריכה להיות ההוראה, אך לא הייתי בטוח בכך, וביקשתי לחשוב על הדברים מעט בטרם אענה להם. עתה בעלותי על יצועי נטלתי עמי אחד מספרי הראשונים, ולפתע אני רואה מפורשות שאחד הראשונים אומר בדיוק הפוך ממה שחשבתי, ואמרתי לעצמי: איזו סייעתא דשמיא שלא הזדרזתי לפסוק שלא כהוגן, וביקשתי להמתין מעט והקב"ה הראה לי מהי סייעתא דשמיא"…
הרב מ. ברמן
יתד נאמן / י"ז במרחשוון תש"פ