ש. גפנר
כשהגיע רבי מרדכי גיפטר זצ"ל בפעם הראשונה לארץ הקודש, שאל אותו תלמיד חכם אחד אם כבר ביקר בכותל המערבי ובקבר רחל.
"הייתי בשני המקומות" – השיב רבי מרדכי.
"והיכן התרגש הרב יותר?" – הרהיב עוז איש שיחו לשאול.
"בקבר רחל התרגשתי מאוד, אבל הרבה יותר מכך התרגשתי בכותל המערבי" – נענה ואמר.
התפלא השואל: "שאלתי שאלה זו לפני הרבה בני אדם, וכולם – ללא יוצא מן הכלל – ענו, שהתרגשו יותר בקבר רחל! וגם בעיני נראה ששם מרגש יותר".
התבונן בו רבי מרדכי והשיב: "אסביר לך את העניין – אתם אנשים צעירים, וגם צעירים יכולים להרגיש ש'מאמע רחל' בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה… לכן קל מאוד להתרגש במקום זה. אנשים צעירים, שלא ראו מימיהם עולם קודם החורבן ועולם לאחר החורבן, אינם יכולים לתאר לעצמם חורבן מהו.
"אני למדתי בטעלז, ראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל, הבחנתי בגדולי תורה ויראה, השגתי את קדושת היכלי התורה, הבנתי מהו 'ישיבה בחור' באמת, חוויתי את פשרם של אלול וימים נוראים –
"והנה, הכל נחרב בעוונותינו המרובים!
ויודע אני ששורש כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש, ומשום כך אני בוכה, כשאני רואה את בית המקדש בחורבנו…"
*
ההיסטוריה מוכיחה בעליל. הטרגדיה היהודית הראשונה שהתרחשה בתשעה באב, הייתה גזירת הבורא שהדור שיצא ממצרים עם משה רבנו, לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. בני ישראל נבהלו מהמחשבה שיהיה עליהם להתעמת עם הממלכות האדירות שאכלסו את ארץ כנען, והם קבלו את המלצתם של המרגלים לא להיכנס לארץ. חששם גרם להם לשכוח את הניסים שהובילו וליוו את יציאת מצרים, ומכאן, לשכוח אפילו את ק-ל מוציאם ממצרים.
כשמונה מאות שנה לאחר מכן, החריבו הבבלים את בית המקדש הראשון, שנבנה על ידי המלך שלמה, בתשעה באב. ואז, 410 שנה אחר-כך, החריבו הרומאים את בית המקדש השני – שוב בתשעה באב.
דור אחד לאחר מכן, התבצרו עשרות אלפי יהודים בעיר ביתר, כחלק ממרד בר-כוכבא נגד הרומאים. כאשר נפלה העיר, תושביה היהודים נרצחו – אסון שהרמב"ם השווה לחורבן המקדש עצמו.
חרפת תשעה באב נמשכה לאורך הדורות. בתשעה באב ה'תר"פ, הוציא אדוארד הראשון צו גירוש על יהודי אנגליה. בתשעה באב רנ"ב היה יום גירוש יהודי ספרד.
בתשעה באב תרע"ד החלה מלחמת העולם הראשונה – אשר, למעשה, הובילה להתלקחותה של מלחמת העולם השניה בכלל, והשואה בפרט. מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אמר החפץ חיים, שלמרות היקפה של המלחמה שעברה, היא לא 'המלחמה האחרונה', אלא בסך הכל הקדמה למלחמה הרבה יותר גרועה שתתרחש בעוד 25-30 שנה.
הפתרון הסופי נחתם ביום שלפני תשעה באב ה'תש"א, וקרונות הבקר הגיעו לוורשה – הגטו הגדול ביותר שהכיל 400 אלף יהודים, בתשעה באב ה'תש"ב.
כל האסונות שנפלו בחלקו של עם ישראל נעוצים בזה הראשון. השואה היתה ייחודית בהיקפה, אבל היתה רק פועל יוצא של חורבן בית המקדש והגלות שבעקבותיו. כאשר שאל אחד מראשי המדינה בראשית התהוותה, את אחד מגדולי הרבנים, באיזה תאריך כדאי שממשלת ישראל תציין את יום השואה, ענה הרב שאין צורך ביום מיוחד – כבר יש לנו תשעה באב.
לכן, מי שהשכיל לפתוח בנפשו את הפתח הראוי והנכון ולהתחבר לעצמת האבדה הנוראה, בוכה ומתאבל, כמי שמתו מוטל לפניו.
('המבשר')
תיקון
בית שני נחרב בעוונותינו 490 שנה אחרי הראשון, לא 410