מהלכות איסור 'הוצאה'
* איסור 'הוצאה' דאורייתא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולהיפך, וכן איסור הטלטול ברשות הרבים לטווח של ארבע אמות, אינו אלא בשטח שהרבים מְהלכים בו או משתמשים בו.
* שתי רשויות היחיד שבצד אחד של רשות הרבים, שביניהן מפריד אוויר שתחתיו הוא רשות הרבים – אסור מדאורייתא להושיט חפץ מרשות אחת, לעומד ברשות האחרת, אף בגובה שמעל לעשרה טפחים.
* העברת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, ולהיפך, ללא עקירה וללא הנחה, וכגון שהוא תלוי בחבל באוויר רשות הרבים, והאדם מנענעו ומסיטו לרשות הרבים – יתכן שאסורה מדרבנן.
* 'הוצאה' לא ישירה, שרק נגרמת מכוחו של האדם, מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך – אסורה מדרבנן. ופעולה כזו מכוּנָה 'כּוֹחוֹ'. ומרשות היחיד לרשות היחיד, ללא 'עירוב חצרות' – הרי היא מותרת לכתחילה. ונחלקו ראשונים בנוגע להוצאה ב'כוחו' מ'כרמלית' לרשות היחיד או לרשות הרבים, ולהיפך: יש מתירים בכל אופן, ויש אומרים שרק מחוץ למקום יישוב היא מותרת.
* מקום בתוך רשות היחיד שגובהו שלושה טפחים לפחות, ואין בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים – אינו נחשב ל'מקום פְּטור', אלא כחלק מרשות היחיד.
דיני 'הוצאה' המיוחדים לימים ולנהרות
* חכמינו ז"ל אמרו: "מחיצה תלויה אינה מתֶּרת"; דהיינו, מחיצה של רשות היחיד, שבינהּ לבין הקרקע יש מרווח של שלושה טפחים או יותר, פסולה מדרבנן. אולם, במחיצה התלויה מעל מים, כגון מעל יַם, הֵקֵלו חכמינו ז"ל להחשיבה כמחיצה גם כשבינהּ לבין המים יש מרווח של שלושה טפחים. ויש אומרים שהֵקֵלו 'קולא' נוספת במים, והיא – שזיז הבולט מרשות היחיד לאוויר שמעל המים בגובה עשרה טפחים, אשר רוחבו ארבעה על ארבעה טפחים, נחשב לרשות היחיד אף כשאינו מוקף במחיצות, ואין כל מחיצה תחתיו, ואף אם אין חלון פתוח אליו מרשות היחיד; ויש חולקים.
* שתי ספינות העומדות בסמוך זו לזו, והן רשות היחיד – אסרו חכמינו ז"ל לזרוק חפצים מזו לזו בשבת, אלא אם כן הן צמודות וקשורות היטב זו לזו; או שהן גבוהות עשרה טפחים. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שטעם האיסור הוא מחשש שהספינות תתרחקנה זו מזו, ויהיה ביניהן מרווח של ארבעה טפחים, ונמצא שהזורק 'מוציא' מרשות היחיד לרשות היחיד דרך היָם, שהוא 'כרמלית'. ויש אומרים שהטעם הוא מחשש שהחפץ יפול אל היָם (כרמלית), וירימוהו אל הספינה. ויש מפרשים שהאיסור הוא רק בספינות השייכות לשני אנשים, ומשום שכאשר אינן קשורות לא ניתן לעשות 'עירוב חצרות' ביניהן.
* בית העומד על שפת היָם, ובו שתי קומות, שבכל אחת מהן דר אדם אחר, ובכל אחת מהן מעין מרפסת המשמשת לדליית מים – אם עשו רק באחת מהמרפסות את ה'תיקון' המתיר לדלות מים בשבת דרך המרפסת, ושני הדיירים מימנו את הוצאות התיקון – נחשבת מרפסת זו כרשות היחיד של שותפים, וכדי להתיר את השימוש בה לדליית המים, עליהם לעשות 'עירוב חצרות'. ואם התיקון במרפסת האחת מוּמַן רק בידי בעליה, או ששתי המרפסות תוקנו, בין במימון פרטי ובין במימון משותף – אינם נחשבים כשותפים, ומותר לדלות דרך המרפסות המתוקנת אף ללא עירוב חצרות.