יום רביעי א' בחשוון תש"פ
חמץ שהתקלקל בערב פסח – האם צריך לבערו?
חמץ שהתקלקל לפני פסח במידה כזו שכבר אינו ראוי למאכל כלב – אין חובה לבערו, כיון שהוא נחשב כעפר; והוא אף מותר בהנאה בפסח, אך לא באכילה (ראה תקציר למחר).
אולם, אם בכניסת הפסח היה ראוי למאכל כלב, ורק בפסח התקלקל – חובה לבערו, מאחר וכבר התחייב בביעורו לפני הפסח. ונחלקו הפוסקים אם חיוב הביעור באופן זה הוא מדאורייתא, או מדרבנן.
ויש שמסתפק גם לענין איסור אכילת חמץ זה בפסח, וההנאה ממנו, אם הוא מדאורייתא, או מדרבנן; ויש שכתב שהאיסור הוא מדאורייתא, כיון שבכניסת הפסח כבר היה אסור בהנאה, ואיסורי הנאה שהפכו לעפר, איסור ההנאה מהם עומד בעינו, (לכל הפחות במקרה שעדיין לא קיימו בהם את חובת הכילוי, ראה במקורות).
[שו"ע תמב, ב, משנ"ב ט-י, ושעה"צ יט; ביאורים ומוספים דרשו, 25-26]
חמץ של גוי שהתקלקל בפסח – האם מותר בהנאה?
בהמשך לאמוּר: חמץ שהתקלקל לפני פסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, אך היה זה כבר לאחר תחילת ה'שעה השישית' (– 'זמנית') בערב פסח, שאז החמץ אסור בהנאה – יש אומרים שאין חובה לבערו, אבל הוא אסור בהנאה בפסח, הואיל וכבר נאסר בהנאה עם תחילת השעה השישית. ויש אומרים שכיון שהתקלקל לאחר תחילת זמן איסור חמץ, חובה לבערו, כדין חמץ שהתקלקל בפסח עצמו, כנ"ל.
וחמץ של גוי שהתקלקל בפסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, ואחר כך נעשה של ישראל – כיון שלא התחייב הישראל בביעורו של חמץ זה לפני שהתקלקל, אין חובה לבערו; אך לענין הנאה מחמץ זה בפסח – נחלקו אחרונים אם היא מותרת, או שמאחר וכבר נאסרה בהנאה לכל ישראל לפני שהתקלקלה, האיסור עומד בעינו.
[שעה"צ תמב, כ; ביאורים ומוספים דרשו, 24, 27 ו־28]
חמץ שאינו ראוי למאכל אדם אך ראוי למאכל כלב – האם דינו כחמץ גמור?
חמץ שהתקלקל במידה כזו שאינו ראוי למאכל אדם, אך ראוי הוא למאכל כלב – דינו כחמץ גמור, מפני שהוא ראוי 'לחמֵּץ' בו עיסות, וחובה לבערו מדאורייתא.
ויש אומרים שאף במקרה שאינו ראוי לחמץ בו עיסות, חובה לבערו (לכל הפחות) מדרבנן. אך יש אומרים שבאופן שאינו ראוי לחמץ, וכגון שהוא מעורב דברים אחרים שמחמתם אינו ראוי לחמץ, ולא ניתן להפרידו מהתערובת – דינו כחמץ שאינו ראוי למאכל כלב.
וחמץ שאינו ראוי למאכל כלב, אך במקרה ראוי עדיין לחמץ בו עיסות – דינו ככל חמץ שאינו ראוי למאכל כלב.
ובצק שבטרם החמיץ התקלקל במידה כזו שאינו ראוי למאכל אדם – יש שמצדד כי מאחר ומעודו לא היה חמץ זה ראוי לאכילת אדם, חובת ביעורו היא רק מדרבנן; וכשהוא בתערובת, יתכן שאין חובה לבערו כלל.
[משנ"ב תמב, י, ושעה"צ כא; ביאורים ומוספים דרשו, 20, 30 ו־59; וראה עוד שם, ו־14 ו־32]