יעקב א. לוסטיגמן
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (ל"ג, ט')
חז"ל הקדושים עומדים על ההבדל בין הלשון בה נקט יעקב אבינו ע"ה כשאמר "יש לי כל" לעומת עשו הרשע שאמר "יש לי רב", שיעקב אבינו הסתפק במה שיש לו ולא חשקה נפשו בתוספת והגדלת הרכוש שלו, ואילו עשו הרשע, למרות שהיה לו 'רב' הוא עדיין לא יכול לומר שיש לו 'כל', כי הייתה לו נפש רחבה כבלעם הרשע וכל הממון שבעולם לא יכול היה לספק את תאוותו.
לפירוש זה יש להסמיך את דברי חז"ל במסכת סנהדרין (סג:) "אמר רב יהודה אמר רב, יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". כלומר, הכפירה בהשי"ת לא באה מאידיאולוגיה אלא מתאוותנות בלתי נשלטת. וכמוהן שאף אחד לא רוצה לומר על עצמו שהוא בעל תאווה, ולכן הוא מתרץ זאת באידיאולוגיה כזאת או אחרת.
המצב הזה של כיסוי התאוות באידיאולוגיות מדומות נשמר לאורך כל השנים. אנשים היו סוגדים לעץ ואבן. לוקחים חתיכת ברזל, דופקים עליה עם פטיש עד שנהייתה לה צורה כזאת או אחרת, ואמרו שזה האלוהים שלהם שברא אותם ומנהיג את העולם כביכול. כמובן שזה מגוחך מאוד, אבל כדי להצדיק את רדיפת התאוות יכולים אנשים להגיע גם למצב שפל שכזה.
נכון שכבר הרבה מאוד שנים עבודת האלילים אינה קיימת ברוב חלקי העולם, אבל זה לא אומר שהמצב הזה השתנה. אנשים פיתחו אידיאולוגיות ו'אמונות' אחרות במקום העץ והאבן. היו מתייוונים, היו קומוניסטים, היו משכילים ועוד כל מיני סוגים של כפירה בה' ובתורתו ל"ע.
גם כאן בארץ ישראל, לאחר השואה האיומה, היו תירוצים מתירוצים שונים. הייתה מדינה שהם האמינו בה מאוד, הייתה תנועת הציונות ועוד ועוד.
אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים שינוי מגמה. אנשים כבר לא צריכים תירוצים. הם כבר לא מחפשים אידאולוגיה כדי להסתיר את חולשתם לתאוות מכל מיני סוגים, הם פשוט מצהירים בריש גלי וללא בושה שכל מה שהם רוצים זה למלא את תאוותם, לאכול כל מאכל שקיים עלי אדמות בלי להתייחס לשאלת הכשרות, לשתות בכל מקום ובכל זמן ולעשות ככל העולה על רוחם.
אלא שכאן הם טועים טעות מרה. מרדיפת התאוות לא מגיעים לשום סיפוק, לא גופני ובוודאי שלא רוחני.
חיכו לו בצומת
לפני שנים נשלחתי על ידי מורי ורבי, מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, לייסד קהילה חרדית בעיר כלשהי. נאמר לי שבאחת השכונות באותה העיר אפשר לקנות דירות בזיל הזול. זאת הייתה שכונה שבה מעשים פליליים לא היו נדירים במיוחד, גרו שם אנשים מאוד בעייתיים, ובהתאם לכך גם מחירי הדירות היו נמוכים מאוד.
כשהגעתי לשם לסיור התרשמות 'זכיתי' לראות במו עיניי למה יצא שמה של השכונה למרחוק כשכונה שכזאת. חיפשתי כתובת ברחוב מסוים ולפתע אני רואה שני שוטרים שמסתתרים מאחורי גדר, מציצים בזהירות לעבר בנין השוכן ממולם.
זה היה קצת מוזר, ממתי שוטרים מתחבאים ככה… מעניין מה קורה פה… בדיוק אני רואה מישהו משתחל מחלונה של אחת הדירות בבניין ובידו תיק עמוס. לא אשכח את החיוך הענק שהיה מרוח על הפנים שלו. הוא החליק במקצועיות על גבי צינור שהיה קבוע על קיר הבניין, הגיע אל הקרקע, התיישר והחל לצעוד מעדנות לעבר המרצדס השחורה שחנתה בסמוך. בתוך שניות אחדות כבר הייתה המכונית מותנעת, והוא פתח בדהרה כדי להתרחק מהמקום במהירות האפשרית.
אבל כשהגיע לצומת הקרוב הגיחו לעברו ניידות משטרה מכל עבר, וגם שני השוטרים שהתחבאו מאחורי הגדר רצו רגלית והצטרפו לחבריהם.
על הפנים שלו לא נשאר זכר לאותו חיוך ענק שכיסה אותן חצי דקה קודם לכן. הוא נדחף אל תוך ניידת משטרה כשידיו אזוקות מאחורי גבו, וכששוטרים מכל עבר דוחפים אותו בכוח כדי להתגבר על ההתנגדות שלו. מה שנקרא: השוטרים חיכו לו בצומת…
בבושת פנים
דוגמה נוספת אני יכול להביא ממקרה שפורסם בעבר, על קבוצת אנשים מכובדים שישבו במסעדה והזמינו אוכל. לאחר המתנה ממושכת הגיע המלצר כשהוא נושא מגש ובו המנות היוקרתיות שהם הזמינו.
אחד המכובדים הללו שכבר הזיל ריר רק מהמחשבה על צלעות הבקר שנטחנות בין שיניו הלועסות במרץ, לא יכול היה לחכות. הוא קם ממקומו, ניגש למלצר ולקח מהמגש את הצלחת עם הצלעות המשובחות. המלצר לא התכונן לכך, איבד את שיווי המשקל של המגש וכל יתר המנות התגלגלו ארצה לקול ניפוץ כלי החרסינה, בעוד הרטבים ניתזים לכל עבר ומטנפים את בגדיהם ההדורים של הסועדים במקום.
בעל המסעדה שראה את כל ההתחרשות התמלא זעם על האיש שגרם לכל המהומה הזאת, הוא ניגש אליהם וצרח עליו ועל כל חבריו שיעזבו את המסעדה באופן מידי לפני שהוא משסה בהם את אנשי האבטחה…
הם יצאו החוצה חפויי ראש ומלאי בושה, ואז התברר להם שמישהו שם צילם את כל התקרית, ואפילו פרסם את הסרטון הזה ברבים.
הבושות היו גדולות עד השמים. הם שאלו את האיש "למה?! למה לא חיכית עוד חצי דקה שהמלצר יניח לך את הצלחת על השולחן?!…". תשובתו היתה "לא הצלחתי להתאפק".
שעה של קורת רוח
המסר מהסיפורים הללו הוא חד וברור: אנשים עושים לפעמים טעויות מרות בגלל ההתמכרות שלהם לתאוות. הם לא חושבים אפילו צעד אחד קדימה, מפתחים לעצמם אידיאולוגיות או מיתוסים, והכל כדי להצדיק את התאוות הבהמיות שלהם.
מי שיודע להתנהג בצורה שפויה והולך בדרך הישר, לקדוש ברוך הוא לא חסרות דרכים כדי להשפיע עליו נחת, הנאה, שמחה ואושר. הוא זוכה לנחת מהילדים, לחיות בשלום בבית ומחוצה לו, טוב לו בחיים כי הקדוש ברוך הוא דואג לו.
ומה קורה בכיוון ההפוך? מה שקרה בשני הסיפורים הללו. זה תמיד נגמר רע כשאדם להוט אחר תאוותיו.
ואם כל מה שדיברנו עד עכשיו נכון לגבי העולם הזה שאנחנו רואים בעיני בשר, על אחת כמה וכמה הכאב של החוטא גדול לאין ערוך בעולם האמת; וכמו שידוע בשם הגר"א, כי בשעה שמובילים את האדם לבית עולמו והוא רואה מה החמיץ בעולם הזה יהיה לו כאב גדול, עד שאם ננסה לתאר אותו במושגים גשמיים נמצא שאם היה מרגיש רק אחד חלקי כמה אלפים מהצער הזה בימי חייו היה מת במקום מרוב צער.
ומידה טובה מרובה – העידון העצום הצפוי להולכים בדרך הישר הוא גדול כל כך בעולם האמת, כמו שכתוב בתלמוד ירושלמי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". הכוונה היא, שאפילו אדם שאין לו זכות של מצווה ממש אלא רק שהיה נטפל לעושי מצווה תהיה לו זכות לעבור ולהריח ליד גן עדן, שזהו עונג יותר גדול מכל תענוגי עולם הזה. וב'פני משה' מסביר, שהכוונה היא לא רק לגבי ההנאה שאתה עצמך נהנית בעולם הזה במשך כל ימי חייך, אלא גם אם ניקח את כל ההנאות שנהנו כל האנשים מבריאת העולם ועד היום הזה, שעה אחת של קורת רוח שם בעולם הבא מהנה ומענגת הרבה יותר.