היה זה בשנת תש"י, בארץ ישראל היתה תקופת צנע, הרעב שלט כאן בחרפה, ומעט מאוד אוכל היה בא לפה התושבים, כל גרגיר תבואה, פרי או ירק, היה יקר המציאות, שלא לדבר על דגים ועופות שרק עשירים גדולים היו מרשים לעצמם אך בקושי, והנה בתקופה זו צדה את עיני המתפללים בבית הכנסת מודעה המזמינה את כל מתפללי בית הכנסת להשתתף ב'סיום מסכת', סביב שולחנות ערוכים בכל טוב ומעדנים לרוב.
והנה הגיע היום הגדול, 'יום הסיום' קהל המתפללים ממלא את בית הכנסת, ואכן כן השולחנות ערוכים כיד המלך בשלל מעדנים משובחים לכבודה של תורה, המתפללים היו המומים ומשתאים למי יש כסף בתקופה קשה זו להכין סעודה מפוארת כל כך. ומה גדלה פליאתם כאשר בעל הסיום נעמד לערוך את הסיום, שהרי הוא מסיים מסכת מועד קטן, וישתוממו, סיום מפואר כך כל בתקופה קשה כל כך, ובסך הכל מסכת קטנה מאוד 'מועד קטן'.
לאחר קדיש הסיום הרצה בעל הסיום את דרשתו, וכך הוא אמר: 'בודאי תמהים אתם על הסיום המפואר שאני עורך, סעודה כיד המלך בתקופת צנע כל כך קשה, ובסך הכל אני מסיים מסכת מועד קטן, אבל אם תשמעו את הסיפור הבא, תדעו מה ערכו של כל סיום ואפי' מסכת קטנה'.
אני ניצול שואה, זה עתה באתי ממחנות העבודה המפרכת, בו עבדנו תחת שלטונם של הנאצים ימ"ש מבוקר עד ערב עד כלות כל הכוחות, קשה לי לתאר בפניכם את כל הקורות אותנו במחנה העבודה, השפלות, מכות, ועינויים, שלא תדעו דברים כאלו. היינו ישנים על דרגשי עץ, שש קומות של דרגשים צפופים ודחוסים, ולכל יהודי היו כמה מטרים ספורים להניח את גופו הדואב, לכמה שעות מנוחה מעמל היום הקשה שעבר. בין כל היהודים עובדי המחנה, הסתובב שם יהודי שכמו כולם ארשת של עצבות נסוכה על פניו. אך מוזר הוא היה יותר מכולם, כל העת היה ממלמל ומדבר אל עצמו. כולנו חשבנו כי השתבשה עליו דעתו, ומדבר הוא אל עצמו מרוב כאבו וצערו, הרי היו מקרים כאלו בזמן המלחמה, אנשים שאבדו את כל משפחתם, אבדו יחד עם זאת את שפיותם ואת צלם האנוש שלהם, מי יודע מה עבר אותו יהודי עד שהגיע לכאן, תהינו כל יושבי המחנה.
לילה אחד כאשר אני ישן על דרגש העץ הקשה, מעיר אותי אותו יהודי שישן לצידי, הוא התנצל על שצריך להעיר אותי ולגזול ממני את מעט שנתי ומנוחתי לקראת היום הבא שבוודאי לא יהיה קל יותר מהיום הקודם, אך הוא ביקש ממני בתחנונים למלאות את מבוקשו, וכך היתה בקשתו: 'עד שהחלה המלחמה הייתי משקיע בלימוד התורה את רוב זמני, וברוך ה' הספקתי ללמוד את כל הש"ס, והנה כשפרצה המלחמה הבנתי שהולך אני לאבד את כל עולמי, ומי יודע אם אזכה עוד לשוב ללמוד את התורה הקדושה אותה אני כל כך אוהב, יחד עם זאת הבנתי גם שרק לימוד התורה ישאר לי מכל עמלי, ולכן קיבלתי על עצמי לנצל את כל זמני, גם במחנה העבודה, ללמוד תורה מזכרוני, וברוך ה' זכיתי כל העת למלמל משניות וגמרות בעל פה כדי שישאר לי משהו מהעבודה הקשה הזו, אבל עתה חש אני כי כוחותיי אוזלים לי ואני עומד להשיב את נשמתי לבוראי, אבל מה אעשה שאני אוחז בדיוק באמצע מסכת מועד קטן ולא אספיק לסיימה עד שאעלה כבר אל גנזי מרומים, לא הייתי רוצה למות כך ולהשאיר חצי מסכת שטרם הספקתי ללמוד, אנא ממך כאשר תינצל ותצא מהגהינום הזה, סיים עבורי את מסכת מועד קטן ויהיה זה לזכותי ולעילוי נשמתי, ובכך לא אבוא למעלה עם חצי מסכת'.
לאחר שהבטחתי לו שאעשה זאת למענו ולמען נשמתו, בירכני שאזכה עד מהרה לצאת מהתופת הנאצית ימ"ש ואזכה לסיים מסכת זו ועוד מסכתות אחרים, ומיד עצם הוא את עיניו והשיב את נשמתו לבוראו כשהוא רגוע ונינוח, כי מסכת מועד קטן אף היא תסתיים על ידו ולזכותו. כך סיים בעל הסיום את סיפורו כשהוא מספר לכל הנוכחים ההמומים שהנה זה הסיום הוא סיום על אותה מסכת 'מועד קטן' שסיימתי לעילוי נשמתו של אותו יהודי צדיק, שכל כך היה חשוב לו סיום של כל מסכת, ולו הקטנה ביותר.
הבינו מיד כל משתתפי הסיום מדוע חשוב היה להשקיע מטעמים כאלו לכבוד סיום כה נכבד ומרגש, והבינו גם כולם את מעלתו המיוחדת של כל סיום וסיום, באשר חצי מסכת לא נתנה מנוח לנפשו, כי אי אפשר למות בלי החצי השני של מסכת מועד קטן.