"וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו… וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו" (פרשת פרה, במדבר י"ט, ג'-ה')
מה הכוונה "לעיניו"?
פרה אדומה – אסור שתהיה טרפה. אם יימצא בה מום, בין בחיצוניותה ובין באחד מאיבריה הפנימיים – הרי היא פסולה להקרבה.
והרי, כל זמן שלא שחטו את הפרה ופתחו את גופה, כיצד נתן לדעת שאין מסמר בקיבה, חור בריאה, סרכות וכדומה? והלא יודעים אנו כמה פרות שוחטים, עד שמוצאים פרה שתהיה 'חלק' למהדרין, ללא שום ספק טרפות וכדומה.
מהיכן, אם כן, ידע השוחט את הפרה שאין בה טרפות?
אלא, שהכהן שהתעסק בפרה האדומה היה צריך להיות קדוש בקדושה עליונה, ולזכות לאור הגנוז, שבאמצעותו יכול היה לראות את איבריה הפנימיים של הפרה האדומה ממש, ולוודא שאין בה כל חשש של טרפות.
כשם שכיום ניתן לראות איברים פנימיים באמצעות צילום רנטגן, כך יכול היה הכהן, בעיניו הזכות והטהורות, ללא כל מכשירי צילום והדמיה, לראות שאין באיבריה של הבהמה מום או סירכא. וזהו שאמר הכתוב "ושרף את הפרה לעיניו", היינו על פי מה שהתגלה לו בעיניו, שהפרה כשרה, ללא שום חשש טרפה!
בשכר שלא כעס על אשתו
לכח ראייה זה זכו צדיקי הדורות, קדושי עליון. לאחר שהעפילו למדרגתם העליונה, זכו הם לאור הגנוז השמור לצדיקים שבכל דור, שבכוחו "לראות למרחקים", מקצה העולם ועד סופו.
אחד מהם היה אור שבעת הימים, 'הבעל שם טוב' הקדוש זיע"א.
באחד מלילות השבת, ישב הבעל שם טוב הקדוש עם תלמידיו סביב שולחן השבת והתחיל לצחוק. הדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים. התלמידים התפלאו: לשמחה – מה זו עושה? מה גרם לרבם לפרוץ בצחוק? בשלב מסוים לא יכלו לעצור את סקרנותם ושאלו את רבם, האם יכול הוא לשתף אותם בפשר הצחוק.
אמר להם הבעל שם טוב: "במוצאי שבת תבינו הכל!".
לאחר צאת השבת צווה הרב לרתום את עגלתו, והוא ותלמידיו עלו עליה. תוך דקות ספורות גמעה העגלה מרחקים עצומים בדרך פלאית, והרב ותלמידיו הגיעו לביתו של יהודי אחד, והודיעו לו שהלילה יסעדו אצלו "מלווה מלכה". היהודי שמח שמחה גדולה, ערך את השולחן וכיבד את הרב לישב בראש.
תוך כדי האכילה והשמחה הגדולה, פנה הבעל שם טוב לבעל הבית ואמר: "החברים היקרים שלנו רוצים לדעת מדוע צחקתי בליל שבת, ספר להם איזה מעשה גדול עשית, שגרם לי לשמוח ולצחוק כל כך".
פתח בעל הבית את פיו וסיפר: "כל ימי נזהר אני לא ליהנות מאף אדם, 'ונא אל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם'. הנני עובד קשה בכריכת ספרים כדי לפרנס את בני ביתי.
"והנה ביום ששי האחרון, אמרה לי אשתי שלא נשאר מאומה במקרר, אין במה לסעוד את סעודת השבת! אמרתי לה שלא תדאג, הזכרתי לה שלא תבקש מתנת בשר ודם! כל החיים נשמרנו לא לקחת מאדם, הרגעתי אותה, שהקב"ה יעזור, שגם בשבת זו לא נצטרך לקחת מאחרים.
"הלכתי לעבודתי, ואשתי התחילה לנקות את הבית. תוך כדי הניקיונות מצאה היא שרוול שכפתוריו עשויים מכסף. היא נגשה לצורף ומכרה לו את הכפתורים, ותמורתם קבלה ממנו סכום כסף גדול, איתו הלכה לחנות וקנתה דגים, עופות ובשר.
"אני", ספר הבעל, "לא ידעתי את שאירע. בסיום עבודתי נכנסתי הישר לבית הכנסת, קראתי תהלים ושיר השירים. לאחר התפילה אמרתי בלבי: 'אלך ואכבד את השבת, אף על פי שאין בביתי מאומה'.
"הגעתי לביתי, והנה אני רואה שולחן ערוך ועליו נרות דולקים. ריח של מאכלים טעימים עלה באפי. אמרתי בלבי: 'כנראה, לא יכלה אשתי לעמד בניסיון הקשה, וביקשה מבני אדם שיתנו לה כסף לקנות צרכי שבת. לא נורא', אמרתי, 'אני מוחל לה בלב שלם'.
"נכנסתי לבית וערכתי את הקדוש בשמחה.
"והנה, כשאשתי הגישה את מנת הדג, פנתה אלי ואמרה: 'בעלי היקר! בוודאי מתפלא אתה כיצד יש לנו דגים, בשר ומטעמים לשבת. אני מקווה שאינך חושד בי שלקחתי כסף מאנשים. חס ושלום! לעולם לא עברתי, ובעזרת ה' גם לא אעבור, על דבריך! לא לקחתי כסף משום אדם! אלא, שכאשר ניקיתי את הבית מצאתי שרוול עם כפתורי כסף', והמשיכה לספר לי את כל השתלשלות הספור.
"כששמעתי זאת שמחתי מאוד ואמרתי לאשתי: 'הבה נשיר ונודה בכל לב לה' יתברך, שלא הצטרכנו למתנות בשר ודם'".
בשלב זה עצר הבעל שם טוב הקדוש את שטף דבריו ואמר: "דע לך! אתה 'הרעדת' את העולמות העליונים בשמים, בכך שלא כעסת על אשתך. ואף על פי שאתם חשוכי בנים, והנכם כבר מבוגרים, בזכות המצווה הגדולה הזאת שכבשת את יצרך ולא כעסת – תזכו לבן שיאיר את העולם כולו! וזה מה שגרם לי לשמוח ולפרוץ בצחוק בליל שבת קודש".
וכדברי הבעל שם טוב כך היה: לאחר תשעה חדשים נולד להם בן, שנקרא על שמו של הבעל שם טוב. לימים התפרסם הוא בשם האדמו"ר רבי ישראל מקוזניץ', שהאיר את העולם כולו בתורתו, בקדושתו ובטהרתו.
כמה גדולה מעלתו של אדם שכובש את יצרו ואינו כועס!
גם אם לעיתים נדמה לאדם, שאשתו עשתה איזשהו דבר שלא לשביעות רצונו – אל יכעס! אלא ידון אותה לכף זכות! ובכך יביא ברכה גדולה לביתו.
אין להשתמש באור הגנוז לצרכי חול
האדמו"ר הקדוש, מאיר עיני ישראל, רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, למד בצעירותו אצל איש האלוקים האדמו"ר רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א. הוא שקד על התורה יומם ולילה, אולם החליט שעליו להקדיש זמן מסוים לעשיית חסדים עם הבריות, שהרי אחד משלושת עמודי העולם הוא חסד, והכתוב אומר "עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט, ג').
במשך שעתיים בשבוע היה מסתובב בין החנויות ואוסף מבעליהן כסף, שאותו היה מחלק למשפחות של תלמידי חכמים עניים.
באחת הפעמים, כאשר הגיע לאטליז, פנה אליו בעל האטליז ואמר לו: "שמע נא, מאיר'ל! אני סמוך ובטוח, שאם השרף הקדוש רבי מנחם מנדל בחר בך להיות אחד מתלמידיו – אות וסימן מובהק הוא על גדלותך וקדושתך. וודאי עיניך מסוגלות לחדור פנימה, ולצפות אל תוך קרבה של בהמה אם היא 'חלקה' או שיש בה מום או סירכא. לכן הבה ונעשה 'עסק': אתה תלך איתי לשוק הבהמות בזמן שאני קונה אותן, ותסמן לי איזו בהמה לקנות. הקניה תימשך דקות ספורות, ואני אתן לך את סכום הכסף שאתה אוסף במשך השעתיים השבועיות. כך תוכל לנצל כמעט שעתיים נוספות ללימוד התורה".
רבי מאיר שמח: מעתה ישיג הוא את סכום הכסף השבועי בזריזות, וירוויח שעתים של לימוד. ואכן, בכל יום רביעי בשבוע, היה הולך עם בעל האטליז לשוק הבהמות, מסתכל בעיניו הקדושות על הבהמות, ומסמן לו איזו בהמה חלקה ואיזו לא.
כעבור תקופה הבחינו בעלי האטליזים האחרים, כי בעוד שבאטליזו של קצב זה כל הבהמות תמיד "חלקות", אצלם המצב אינו כך. הם הבינו שיש דברים בגו, וקצב פלוני "יודע" וקונה את הבהמות החלקות שיש בשוק, ומותיר להם את האחרות.
כשהתחקו אחריו, הבחינו בנער הצעיר, מאיר'ל, שמגיע בכל פעם ביחד איתו לשוק ואומר לו איזו בהמה לקחת ואיזו לא.
הם פנו למורו ורבו, רבי מנחם מנדל, וקבלו בפניו על כך שתלמידו משתמש בעיניו הקדושות לטובת קצב פלוני, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק.
האדמו"ר פנה לתלמידו, והלה ספר לו על ה'עיסקה' שעשה עם הקצב…
נענה האדמו"ר ואמר לו: "עליך לחדול מכך! אין להשתמש ב'אור הגנוז' שחנן אותך הבורא לצרכים כאלו. ואף על פי שכוונתך לשם שמיים ורצונך להרבות בלימוד התורה – דע, כי אותן שעתיים שהקדשת לאיסוף הכספים אינן 'ביטול תורה', ועל כן המשך להתנהג כבעבר, ואל תשתמש באור הגנוז לצרכים של חול!".
ובזה הגיעה ה'עיסקה' לסיומה…
עלינו להכיר בקדושתם העליונה של גדולי ישראל, קדושי עליון, שעיניהם צופות למרחוק, ללא מגבלות של מקום או זמן, ולבטל את דעתנו מפני דעתם, וגם אם דבריהם אינם מובנים לנו תמיד – אין לסור מהם כמלוא הנימה! "שמעו שמוע ואל תבינו" (ישעיהו ו', ט'). הם רואים את שאנחנו איננו רואים! ודעתם – דעת תורה!
העיקר הוא הוויתור
חז"ל (שבת פג ע"ב) דרשו על מילים אלו, כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'".
ביאור הדברים: כדי שיוכל האדם להכיל בקרבו את התורה הקדושה, עליו להמית את העצמיות שבו, לוותר על האנוכיות שבקרבו, ולהעביר על רצונו למען זולתו.
בהזדמנות מסויימת הגיע יהודי לפני מרן ראש הישיבה, רועה ישראל הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצ"ל, והתאונן על רעייתו: "רבנו, בזמן האחרון אני לא מסתדר עם אשתי. היא עקשנית, עומדת על שלה, לא מוכנה לוותר בכהוא זה!"
"דע לך!" נענה רבי אהרן לייב, "העיקר הוא וויתור, תשמע את שאני אומר לך, העיקר זה וויתור!"
"אבל היא לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן!", נזדעק האיש, "היא בלתי מתפשרת, נשארת תמיד בשלה!"
"אמרתי לך, העיקר זה וויתור!" חזר ראש הישיבה על דבריו.
"אבל מה אעשה?!", שב הבעל ומחה, מבלי שיבין לאן חותר ראש הישיבה בדבריו, "כמה שאני משכנע אותה, היא אינה מוכנה להתגמש, אולי אביא אותה אל הרב שישכנע אותה לוותר?"
"שמע מה אני אומר לך", שב רבי אהרון לייב והטעים, "העיקר זה וויתור!"
זמן מה לאחר שהאיש עזב את הבית, פנה רבי אהרון לייב לבנו ואמר: "ראה, היה פה יהודי שלא מוכן לוותר לרעייתו, ורק דורש ותובע שהיא תוותר עבורו. הוא מוכן להביא אותה אלי כדי שאגרום לה לוותר, העיקר שהוא עצמו לא ייאלץ לוותר. אני מסביר לו פעם אחר פעם כי עליו להעביר על מידותיו, אבל היהודי אינו קולט זאת, ואינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן!"
לא לצער את השכינה!
חמדת ישראל מרן החיד"א, תלמידו של רוח אפנו, הנר המערבי ה'אור החיים' הקדוש, מביא את הסיפור הבא פעמים רבות בספריו, וחוזר ומדגיש, כי ממעשה זה ניתן ללמוד ערך יקר ויסוד גדול בעבודת ה', וכה היה המעשה:
כידוע, ה'אור החיים' הקדוש לא אבה לקבל על עצמו משרה רבנית רשמית. חרף זאת, כשהתעורר דין קשה וסבוך, הוא הצטרף לדון יחד עם שאר הדיינים, על פי בקשתם.
באחד מדיני התורה בהם השתתף הרב, הוא חייב עשיר גדול בדין. העשיר המחוצף, שלא היה מוכן לקבל עליו את הדין, החל לחרף ולגדף את הצדיק באופן מביש ובעזות מצח נוראה. כל זאת בעוד הרב מבליג ואינו משיב לחורפו דבר.
בתום המחזה המחפיר, ניגש אחד מחשובי הדיינים אל ה'אור החיים' הקדוש, ובקשו שימחל לאותו עשיר. ברם הרב השיב תכף ומיד ואמר: "באותו רגע שהעשיר זלזל בי והכלימני, מיד מחלתי לו בלב שלם, שכן שנינו בזוהר הקדוש (ויקרא כ"ז ע"ב) שעוונות ישראל מכבידים, כביכול, על כנפי השכינה, וגורמים לה שלא להגן, לשמור ולהשפיע טובה וברכה על עם ישראל, כפי שאמר הנביא: 'עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם' (ירמיה ה', כ"ה). לכן מחלתי לו בו ברגע, כדי להקל מחומרת עוונו".
על פי זה באר מרן החיד"א את דברי חז"ל (ראש השנה יז ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו" – בכך שאדם מוחל, מוותר ומעביר על העוון, כביכול, הוא גורם שלא יהיה צער לשכינה. ולכן, מדה כנגד מדה, מעבירים לו על כל פשעיו, כדי למעט יותר את צערה של השכינה מפני עוונותיו [דבש לפי (מערכת מ אות כג), צווארי שלל (הפטרת וילך), מראית עין (סוף מסכת ברכות ועוד). ועל אף ששם כתב שה'אור החיים' הקדוש ספר זאת על 'חכם אחד', אין זה אלא מדרך ענווה, שלא רצה לספר זאת על עצמו, יעיין בספר נר המערבי עמוד עב-עד].
ומכאן ילמד האדם לא לחשוב רק על עצמו ועל הצלחתו האישית, אלא גם על שכינת עוזנו השרויה בצער ובגלות. וכאשר נחשוב כך, ממילא נשתדל לקיים עוד ועוד מצוות ומעשים טובים, כדי לסמוך ולסעוד כביכול את השכינה בבחינת "תנו עוז לאלוקים" (תהלים ס"ח, ל"ה), וניזהר במצוות 'לא תעשה' כדי שלא להוסיף על צער השכינה.
(מתוך 'משכני אחריך', במדבר)