מרבית המפרשים ובעלי המוסר עמדו על פליאה גדולה ועצומה הזועקת מאליה. התורה אומרת: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים; ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב"
והעניין משולל הבנה – כיצד יתכן שיצחק הצדיק מרום מעלתו ותפארתו אהב דווקא את עשו ולא את יעקב? ויותר פלא, כיצד יתכן שעשו הצליח להתל ביצחק בקלות מבלי שיכיר ברשעותו? בעיני הבדולח שלו לכאורה היה אמור להבחין בדקות הדברים, בצביעות ובשקר שמסתתרות מאחורי דבריו של עשו באצטלא של התחסדות והצטדקות? הרי ידוע מעשים מופלאים מגדולי הדורות הראשונים והאחרונים שהבחינו בנקל על פניו של האדם היכן הוא עומד מבחינה רוחנית, וכיצד יתכן שיצחק אבינו משלושת אבות האומה לא הבחין בדבר?
ועוד בדור האחרון זכינו לראות בעינינו צדיק וקדוש עליון, מרן ה'סטייפלער' זצוק"ל, אשר המליצו עליו "אין נסתר מנגד עיניו" לאור זאת שהיה מזהה באחת על פניו של האדם וכן על גבי הכתב את כל עברו ומצבו הרוחני של הכותב, וכבר נודעו לרוב סיפורי מופת נוראים שאירעו במחיצתו.
כשלמדתי בישיבת רוז'ין לצעירים בבני ברק זכינו לקבל תורה והשקפת חיים מהגה"צ רבי מרדכי עמרם יעקובזון זצ"ל, ששימש בימים ההם כמשגיח בישיבה. בהזדמנות מסוימת הוא דיבר על הביקורים אצל גדולי התורה, ובתוך הדברים אמר: "עליכם לדעת שצדיקים רואים! יש לכם להתכונן כראוי לפני שהינכם דורכים על מפתן דלתו של צדיק הדור!". דברים אלו שיצאו מהלב נכנסו ללב.
כעבור מספר שנים, כשלמדתי בישיבת פוניבז' זכיתי לעלות יחד עם קבוצת בחורים מבני הישיבה במשך תקופה מסוימת לשוחח בלימוד עם ה'סטייפלער' מדי שבוע ושבוע. בשלב מסוים יזמו הבחורים שבימים שאמורים הם להיכנס אל ה'סטייפלער' ישכימו קום בשעה שש וחצי בבוקר, להספיק ללמוד לפני התפילה, ובנוסף יקבלו על עצמם 'תענית דיבור' במשך כל היום. מטבע הדברים, היו ימים שהצליחו ליישם את הקבלות הללו כראוי והיו ימים שנכשלו בחלקן.
ואכן, יכולני להעיד על תופעה פלאית. בימים שהשכמנו קום ולא דיברנו כלל במשך היום, כאשר נכנסנו לפני ה'סטייפלער' זכינו ממנו לחביבות יוצאת דופן. הוא קם בפנינו מלוא קומתו וקיבל אותנו במאור פנים מיוחדת. ולאידך, בימים שלא עלתה בידינו לעמוד בקבלות בשלמות, הוא היה מחווה באצבעו ומרעים בקולו: "תיכנסו! תיכנסו!", אולם מבלי לגלות בפנינו שום רגשות הערכה והוקרה מיוחדים.
פעם כששחתי זאת בפני אחד הנכדים היה נראה שאינו מתפעל כלל מהדברים, היה אצלו הדבר כה פשוט ושגרתי ולא הבין כלל מה באתי לחדש.
מכל זאת אנו רואים שהצדיקים רואים הכל, ומכאן מתחדדת השאלה ביתר שאת, כיצד יצחק אבינו, ממעמידי האומה, בעוצם טהרת נפשו לא הבחין בצביעותו של עשו?
דרך נפלאה לבאר זאת סללו לנו גדולי בעלי המוסר: בתלמודי־תורה תמיד נהגו המלמדים לתאר באוזנינו את גסות הרוח ורשעותו של עשו; כיצד בלע את העדשים בפעירת פה; כיצד דיבר בבוז על הבכורה; כיצד שמר טינה ושנאה ליעקב אבינו ורדף אותו עד אחרית ימיו, ועוד. מציאות זו גרמה לנו לצייר במוחנו את עשו כאיש גבוה ומפחיד, בעל חזות מגושמת וגסה, ולכן איננו יכולים להבין זאת כיצד יצחק אבינו לא הבחין בדבר שכל נער היודע קרוא וכתוב יכול להבחין בו בנקל, ומכאן מזדקפת התמיהה במלוא חריפותה.
אך לאמתו של דבר תכונות נוספות היו לו לעשו: הוא היה מדקדק עצום במצוות, והשתדל להחמיר על עצמו בקיומן. מעשי הרֶשַע של עשו המתוארים בחז"ל לא החלו כך בגלוי, אלא בתחילה היה זה שינוי קטן, דק מן הדק, שאפילו עשו עצמו לא הרגיש בכך. הוא המשיך לרמות את עצמו שהוא צדיק ונוהג בצדקות, עד שגם יצחק לא היה מסוגל להרגיש בזה.
מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כותב זאת בלשונו הזהב: "הנה, איך זה באמת מובן לנו? האם היה כאן חלילה איזה מעשה של ילד שובב המתלוצץ מאב לא חכם והמרמה אותו מראש עד עקב? והאם באמת היה כל כך קל לרמות את יצחק? חלילה מכל זה! אלא פירוש הדברים נבין מכך, שהעמידה התורה מעלתו של יעקב שהיה איש תם, היינו שכולו היה מתאים התאמה בתכלית, פיו ולבו שווין. נבין אם כן שזה שנאמר על עשו שהיה ההיפך מיעקב 'איש יודע ציד' – כלומר שלא היו מתאימין אצלו הפה והלב. אמנם כי היה מדקדק במצוות, והוא עשו דימה ודאי כי מחמיר גדול הוא, ולא הייתה לו אף ידיעה מחסרונותיו. אלא שלא היה איש מתאים, לא היה מתאים עם כל עצמותו, וזה הוא 'יודע ציד' ההיפך 'מאיש תם'…".
הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', ביטא זאת בשיחתו בלשון אחרת: "בוודאי שעשו דקדק במצוות, ולפחות עשו בעצמו היה סבור שמדקדק במצוות וחי בתוך השקר וסבר ששלם הוא במעשיו. כי כן ניתנה כוח לרע ולשקר, שיכול להיות רשע גמור ולסבור שמעשיו כשרים וראויים. וכל הנפקא מינה בין הטוב לרע הוא רק בענין פיו ולבו שווין, וכיוון שהיה מרמה את עצמו יכול היה גם לרמות את אביו".
ויש שדקדקו זאת מדברי רש"י, שפירש שכיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודה זרה, כי לא נאמר ברש"י זה "הולך" ועובד עבודה זרה, אלא זה "פורש" לבתי מדרשות וזה "פורש" לעבודה זרה – משום שבתחילה הם עדיין לא 'הלכו', הם רק 'פרשו' בלב כל אחד לכיוון אחר.
בתחילה עדיין לא היה עשו שקוע ממש בעבודה זרה; אדרבה, עדיין הייתה בו גדלות מסוימת שבגללה היה סבור שהוא צדיק גמור, ואף יצחק אבינו יכול היה לטעות במהותה, שכן הפרישה היתה כאמור רק בלב ולא במציאות, ולכן עדיין אחז שהוא מחמיר גדול ורק באופן הזה הכירו יצחק. בשונה מרבקה שכבר בימי עיבורה הרגישה שהוא רוצה לצאת לבתי עבודה זרה (כמובא במ"ר סג, ה).
אמרה שנונה אמר פעם הגאון רבי אהרן שיף שליט"א, רבה של אנטוורפן: "לכל רמאות ישנו גבול מסוים. כלומר, את החבר אפשר לרמות כמה חודשים, את בני הבית כמה שבועות, את אשתו כמה ימים, אך רמאות של האדם כלפי עצמו הוא ללא גבול. האדם מסוגל לרמות את עצמו בלי סוף ובלי גבול".
זה היה שורש תחילת הנפילה של עשו, שלא היו פיו ולבו שווין. הוא רימה את עצמו שהוא בעל מדרגה, ודיבר גבוהה גבוהה על דקדוקי מצוות, ואף הידר במצוות כיבוד אב ואם. אלא שבתוך תוכו כבר פשתה הריקבון, הרצון לפרוש לבתי עבודה זרה כבר היה קיים בו, אך כיוון שלא עשה זאת למעשה עדיין סבור היה שנשאר צדיק. הדקות הזאת הייתה קשה מאוד לזיהוי ולהבחנה, לכן יצחק לא הרגיש בה; ובוודאי שלא עשו שהיה נוח לו לרמות את עצמו, לחיות ברמאות.
כיוצא בזה אמר פעם האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור זי"ע: הרי במדרש אמרו (ב"ר סה, טז) "אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימיי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים; אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות".
שאל הרבי מגור, לכאורה מה מנע מרבי שמעון בן גמליאל לנהוג גם כן כמו עשו ולשמש את אביו בבגדים מכובדים? אלא, השיב ה'אמרי אמת' תשובה מחודדת שאמיתותה נוקבת: "נָאָכְגְעמַאכְט אִיז גָאר נִיט!" (=חיקוי זה כלום!").
ועומק כוונת הדברים הוא, שלתפוס מעטה חיצוני של החלפת בגדים מבלי שהיא תבוא מהכרה אמתית של כיבוד אב ואם מתוך תוכו של הנפש, זה כלום! זה חיקוי עלוב ותו לא!
אופן החיקוי החיובי
הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, מספר, שכאשר עלה לאחר נישואיו להשתקע בארץ הקודש החליף את מלבושיו ממלבוש אמריקאי ללבוש ירושלמי אותנטי כמנהג המקום וכמנהג משפחת רעייתו, ונכנס ללמוד בכולל של ישיבת קמניץ.
ביום מן הימים, בעת שלמד בכולל, להפתעתו נכנס להיכל בית המדרש רבו הגה"צ רבי ישראל חיים קפלן זצ"ל, ששימש כמשגיח בישיבת 'בית מדרש עליון' במאנסי, שרבי משה אהרן נמנה כתלמיד בישיבה ההיא במשך כמה שנים. הרב קפלן הוא חתנו של מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל ממיר, וחותנו של ייבדל לחיים מורי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז'.
רבי ישראל חיים שזיהה את תלמידו החשוב משכבר הימים ניגש אליו לאחל לו שלום ברגשות חמים, ותוך כדי דיבור הוא שם לב לכך שרבי משה אהרן עוטה חליפה ארוכה, לא כפי שהכירו מימות חוץ לארץ. הוא הסתובב סביבו והביט עליו מכל עבר כמשתהה: "אַה! אַ פַארטִיגֶער תלמיד חכם!" (=תלמיד חכם מושלם!). "אִיר הַאלְט שוֹין בַּיי דֶעם?.." (=אתם כבר אוחזים בזה?)…
מתוך מבוכה מסוימת שתק רבי משה אהרן ולא הגיב, ורבי ישראל חיים המשיך לומר: "אל תתפתה להאמין! תדע לך שנשארת אותו הדבר כפי שהיית עם החליפה הקצרה… זה לא שינה בעצמותך כלל!…".
לימים, כאשר סיפר זאת רבי משה אהרן בשיחתו בישיבה, אמר: "בשעת מעשה לא ירדתי לסוף דעתו, ואף חשתי פגוע מן הדברים. אך משהתיישבתי בדבר הבנתי כי מורי ורבי, שהיה איש אמת ללא כחל וסרק, ודאי חפץ היה ללמדני יסוד עצום בעבודת ה' – שכאשר החיקוי כשלעצמו אינו נובע מטהרת ופנימיות הנפש הוא אינו פועל כלום, רק על הדמיון.
"החיקוי הוא יעיל ברוחניות כאשר הוא גורם לאדם לפתח שאיפה וכמיהה לעלות ולהתרומם. בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. אולם אם החיקוי החיצוני הוא ללא השפעה פנימית, לא רק שאינה מועילה אלא אף מזיקה, כי היא מפתחת דמיון שקרי של אחיזה במעלה מסוימת, כשלמעשה היא אינה קיימת".
זו אחת התכונות שאפיינו את עשו הרשע. חיקוי ודימוי שנבעו מצביעות ורשעות ללא שום השפעה פנימית. שם היתה טמונה אחת מנפילותיו הגדולות!
לעומת זאת, זכורני שראיתי אצל הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל', שלאחר נישואי נכדתו הראשונה החל לחגור 'גארטל' בתפילה. יום אחד ראהו יהודי חסידי כשהוא חוגר את הגארטל, וסקרנותו נעורה בו. הוא החליט לברר את פשר הדבר, ולאחר התפילה ניגש אליו ושאל: "ראיתי שכבוד תורתו לובש גארטל בתפילה, והיות שכבודו גאון הוא רצוני ללמוד טעמו".
רבינו השיבו בבת שחוק: "גאון אינני, אך מכל מקום אענה לך על שאלתך. מורי הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל, החל באחד הימים להניח תפילין של רבינו תם. אחד התלמידים שאלו על כך, והוא השיב שהיות והוא עמל כמה פעמים ליישב את דברי רבינו תם, אולי לעתיד לבוא יזכה שרבינו תם יקבל את פניו, 'ואיני רוצה שיצעק עלי שאני 'קרקפתא דלא מנח תפילין'…'".
המשיך הרב גוסטמאן לספר: "כשהגיע רבי שמעון לגיל מסוים החל לחגור אבנט בשעת התפילה; וכששאלוהו על כך אמר שאף שבמשך היום כולו הוא חגור באבנט, מכל מקום ברצונו לקיים מצוות 'היכון לקראת ה' אלוקיך' כפשוטו.
"וכתלמידו של רבי שמעון", אמר הרב גוסטמאן, "הגעתי אף אני לגיל שאוכל לקיים מצות 'היכון'"!…".
זהו חיקוי חיובי הראוי לשבח, כי הוא מביא בכנפיו עלייה רוחנית ולא נסיגה. הוא נובע מפנימיות, מתוך הישגים והרגשות נעלות של כמיהה ושאיפה. אך חיקוי חיצוני לשם חיקוי בלבד הוא דמיון שווא שמספק ומשביע את האדם מלתור אחר העלייה, וגורם לו לפטור את עצמו מלעשות את מחויבויותיו.
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')