"וישתחו ישראל על ראש המטה" (בראשית מ"ז, ל"א)
רש"י: מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של החולה
זיכני ה' לכהן לימינו של הגר"ש וואזנר זצוק"ל, וכשליחו ברבנות ביה"ח 'מעייני הישועה' בעיר ב"ב בג' השנים הראשונות ליסודו. רבינו זצ"ל שימש כיו"ר 'ועד ההלכה' של ביה"ח, וזכורני שבאחד מביקוריו במקום סיפר, שזכה להתלוות לרבו המהר"ם שפירא זצ"ל כשהלך לבקר בחור מהישיבה שנחלה. הבחור שכב במיטתו ולא חש בטוב, אולם היה שרוי בשמחה רבה.
המהר"ם התפעל מאוד מכוחות הנפש של הבחור ששרוי במצב לא קל, ולמרות כן מצב רוחו מרומם. שאלו המהר"ם: "לשמחה זו – מה עושה?" ענה לו הבחור ברוממות נפשו: "הלא אמרו חז"ל (שבת יב:) 'שכינה מראשותיו של חולה'. ועוד אמרו (שם, לה:) 'אין השכינה שורה לא מתוך עצבות', וממילא איני יכול להיות בעצבות. וכי יעלה על הדעת שאגרש את השכינה השורה למראשותי ע"י עצבות?!"
המהר"ם התפעל עד למאוד מן הדברים הטהורים והמחוכמים, היוצאים מפיו של בחור מיוסר כמותו והתבטא: "דבר זה צריך להיזכר לדורות!"
רבינו, הגר"ש וואזנר, הסיק מן הדברים ועורר את החולים בבית הרפואה, כי עלינו להתעורר מכך שחובה על האדם להתרומם, להתעודד ולהתגבר על הקושי והעצבות הטבעית האופפת חולה בשעות קשות של יסורים וחולי, ולהבין שע"י העצבות הוא מסלק את השכינה השורה למראשותיו.
בשעתו היה נידון להקים מטעם ביה"ח 'מעייני הישועה' בב"ב בית ספר לאחיות, בדומה לקיים בבתי חולים שונים ברחבי הארץ, במטרה להכשיר אחיות חרדיות (בשל המחסור הקיים בתחום זה). המטרה בהקמת בית ספר זה היתה שנשים חרדיות תוכלנה להשתלם ע"י כך במקצוע הרפואה, ומאידך שתדענה את כללי הדינים וההלכה. רבינו התנגד לכך בכל תוקף. וטעמו ונימוקו עמו בהסבירו :
"הדבר יכול להיות יעיל עבור בנות חו"ל, שבעבורן להיכנס לבי"ס אחיות דתי או חרדי מהווה עליה. אולם לקחת בנות 'בית יעקב' ולהכניסן לביה"ס כזה מהווה בעבורן ירידה. התפקיד והאחריות שלנו היא לגרום להן לעלייה בטהרתן וברמתן הרוחנית ולא לירידה ח"ו". ההצעה ירדה מעל הפרק של 'ועד ההלכה' בהוראתו.
חן המקום על יושביו
חרוט היטב בזכרוני ביקורו הראשון של רבינו, בשכונתנו 'אחוזת ברכפלד', עוד קודם היות המקום מיושב בדיירים. היה זה (כמדומני בשנת תש"ס), בראשית רחוב רבי יהודה הנשיא. רבינו התפעל מאופן הבניה של הבניינים שנבנו באופן מרוחק זה מזה מרחק הגון, והתבטא: "כך צריכים להיראות בתי ישראל…" הוא ציין שהדבר הגון הן מבחינה הלכתית, שלא יזיקו בהיזק ראיה, והן מבחינה אנושית שלא יראו זה את זה.
באותה הזדמנות אף ניגש מיוזמתו אל יזמי הבניה, וביקשם באופן אישי שישגיחו להשאיר מרחבים, ולנטוע דשאים ועצים בין הבניינים, בכדי לייפות את העיר ולשכללה, כיאות וכראוי ליישובם של בני תורה, ושידאגו שיהיה חן המקום על יושביו.
הדבר היה מפליא, כיצד שר וגדול בישראל, שכל מעיינותיו נתונים בתורה והוראה, שם דגש על עניין זה של לשמור על יופיה החיצוני של העיר לשכללה ולפארה, שכן הוא היה סבור שהדבר מביא להרחבת הדעת ולתועלת גשמית ורוחנית כאחד.
רבינו גילה בפני את רצונו ודעתו בביקורו זה, ובהזדמנויות שונות נוספות, כי עז רצונו שתהיה לו שייכות עם מקום קדוש זה, והתבטא: "אשמח אם תהיה לי כאן נחלה, אפילו ד' על ד' בעיר הזאת". ואכן, כעבור שנים נתקיים רצונו של צדיק, כאשר הלך ונשלם בניית ביהמ"ד דקהילת 'שבט הלוי' בשכונתנו, תחת הנהגת בנו יקירו הג"ר אברהם אליהו שליט"א. הורתה ולידתה של הבנייה עוד נעשתה בברכתו, ותחת השראתו הגדולה של רבינו, וכאשר בא לעירנו בשנים האחרונות, להניח את אבן הפינה לבית מדרשו, הביע בהתרגשות מרובה את תקוותו הגדולה: "אני מקווה מאוד שעוד אזכה לראות את הבנין בנוי בהדרו".
בטוחני שממרומים הוא מביט עתה בקורת רוח מרובה, על חלקו ונחלתו הנבנית בשכונתנו, ע"פ רצונו והוראתו לשם ולתפארת.
(מתוך 'רב רבנן')