"וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ד"' (בראשית כ"ה, כ"ב)
שמעתי מהגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א ששמע מהבעל קורא בבעלזא רבי שמחה'לע מונד זצ"ל, שהסיבה שכשמודעים בבית שצריך לצאת לחתונה או לאיזו שמחה, לוקח לאשה לכל הפחות חצי שעה להכין עצמה לצאת החוצה, ואילו האיש מוכן לצאת תיכף ומיד, וכן ביציאה מהחתונה אע"פ שקבעו בשעה פלונית לעמוד בחוץ, לוקח לאשה העוד איזה זמן רב עד שהיא יוצאת החוצה.
וביאר שכל זה משום שיש רגש פנימי בנפש האישה שאין מקומה בחוץ כלל, ולכן מתאחרת לה תמיד האפשרות לצאת לחוץ. אע"פ שיש להן סיבות אחרות לכך, כך נדמה להן, אך באמת יש בזה פנימיות גדולה. וכדין השו"ע בהלכות כתובות שאי אפשר לומר לאשה שתצא לחוץ לקנות צרכי הבית, ומעיקר הדין היו צריכים להיות בסופרמרקט אנשים בלבד, אלא שהן פרצו גדרן ואין האנשים יכולים לילך שם ולכן התירו לנשים לקנות צרכי הבית. אך מעיקר הדין 'כל כבודה בת מלך פנימה'. וזו הרגשתה הפנימית שאינה יכולה לצאת החוצה, לא רק מהבית או מהאולם קשה לצאת, אלא גם מהחנות, כגון מהחנות בגדים ששם עוסקת לתקן חטא עץ הדעת ולחפש עוד ועוד לבושים, שהם העונש על חטא עץ הדעת, כמ"ש הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע.
שמעתי מהרה"ח רבי עזריאל טאובער שליט"א בעל מח"ס 'מחשבת מוסר' מספר, שאביו ז"ל היה עסקן גדול הרבה שנים, ובסוף ימיו נחלש והיו מולכים אותו בכסא גלגלים, ואמר שיש הרבה אנשים שבסוף ימיהם אין יכולים להלך ברגליהם ולראות בעיניהם, וכו' וכו' שעי"ז האדם משפיל עצמו מכל מעשיו שעשה כל ימיו.
ואמר רבי עזריאל לאביו כדי לחזקו, הנה הקב"ה סידר לך את החיים הכי טובים, שהרי הדבר החשוב ביותר בתורה הוא עצם החיים, שהרי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה [מלבד ג' חמורות שדוחות את החיים, כי הן עצמם החיים – מהר"ל] והרי כל מצוה צריך לקיים לשמה, לקיים מצות תפילין לא משום המשכת שפע אלא לרצון ה', והנה עד היום כשהיית בריא היית חי ונשום כדי להעמיד מוסדות ולפעול פעולות גדולות ונצורות, אך עתה בכסא גלגלים שוב אינך פועל פעולות, ויש אנשים שבאותו מצב אין יכולים ללמוד תורה ואפילו לא להתפלל, ויש שאסור להם להניח תפילין, וגם שם הקב"ה רוצה בהם, מה מצוה הם מקיימים אז, רק מצות 'וחי בהם' לשם שמים. ואין לך עבודת ה' גדולה מזו, הרי מצות 'וחי בהם' דוחה כל התורה כולה, נמצא שהיא המצוה גדולה ביותר מכל התורה, ואם כל ימי חיי האדם אינו מקיים זו המצוה לשמה, לכל הפחות בסוף ימיו מזכה אותו הקב"ה שיקיימנה לשם שמים ממש.
רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, ופי' הרמב"ם שדי לו לאדם כל ימי חייו אם יזכה לקיים מצוה אחת לשמה, ולכן הרבה לנו תורה ומצוות רבות שבין כל המצוות נזכה לקיים מצוה אחת לשמה. והרי היא מחשבה נפלאה לבעלי כסא גלגלים, שהם מקיימים בלי ספק מצוה גדולה ביותר מכל המצוות, 'וחי בהם', ואין להם פניות במצוה זאת במצב כזה, הרי שמקיים מצוה זאת לשמה, בלב זך ונקי. שהוא חי ונשום רק כדי שיהיה נחת רוח להשי"ת שיהודי יחיה וינשום. וזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, אשרי חלקו. (יום ב' לך לך ע"ח)
(מתוך עלון 'ממשקה ישראל' חשון ע"ט)