אנקדוטות אחדות על שקידתו וצמאונו לתורה בימי חורפו, גילה פעם הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל במכתבו לבנו:
"זוכר אני היטב אותו יום שהייתי משחק עם הילדים, ואני בגיל קרוב לששה שנים, ואבא זצ"ל קרא: 'סאלי, קאם, מיר לערנען גמרא' [סאלי, בוא, אנחנו לומדים גמרא]. והנחתי הכל ועליתי למעלה והתחלתי ללמוד מסכת ביצה. גמרא זו ראשונה שלמד עמי… וכל מה שלמד עמי לא היה בשום כפיה או אי רצון. ורק כמה פעמים לא הבנתי דברי קושיית התוספות, ואז התחלתי לבכות, אז אמר: גענוג [מספיק], נלך לפארק לטיול.
"כאשר למדתי בחיידר, שהייתי בן עשר ואחד עשר, למדנו [בבא קמא] פרק ראשון, שני, וגם הכונס, בחיידר של הרב הורביץ זצ"ל [מאונסדורף]. והעת היה עת של פחדים, גם אנו הרגשנו שיש רחמנא ליצלן צרה גדולה קרובה לבא ואין אפשרות להמלט מגרמניא. ובלילה כשהייתי במיטה, כמה פעמים לא יכולתי לישון תיכף, והיה שהלכתי שתי פעמים למטבח לראות אם אבא ואמא שם… וכאשר הייתי ער חזרתי על כל הגמרא שלי, לא הגמרא עצמה אלא מה נאמר בדף זה ומה בא אח"כ וכו' [כלומר, השקלא וטריא ולא הלשון], עד שנרדמתי…
"ואולי כבר סיפרתי לך מה שנתקיים אצלי 'תורה שלמדתי באף', התוספות ריש מרובה (סד א) 'שאל הר"ר אשר מלוניל' וכו'. וזה היה לפני הבר מצוה שלי, שלמדתי אז כל היום בישיבה, והיה לי שיעור קבוע אצל אבא בבבא קמא. קושיית תוס' זו במיוחד לא הבנתי, והוא ביאר לי עוד הפעם ועוד לא הבנתי, אז בכיתי, ואמר לי לילך לישיבה ולא ללמוד עכשיו התוספות.
"הלכתי לישיבה לאחי האהוב ז"ל שלמד עם חבר שלו, ביקשתי אותו ללמוד עמי התוס', והוא ברוב טובו למד עמי וטרח להסבירני, ואז הבנתי והייתי בשמחה גדולה. אחר כך חשבתי, אחזור עוד הפעם את התוס' לעצמי, ושוב לא הבנתי, והייתי בצער גדול.
"ואח"כ אחר שנים הבנתי שהיה לי איזה עוקץ בדברי התוס' [כלומר, איזו הרגשה של קושיא אמיתית], וכנראה שהייתי קטן עדיין לברר לעצמי את הדוחק שיש כאן, וגם אחרים לא תפסו מה שקשה לי, אבל כשלמדנו בישיבה במונטרה, ושם למדנו גם כל הסוגיא של כלל ופרט וכלל, פירשתי להם מה שיש לעיין בתוס' ולהוסיף וכו', אז זכיתי להבין הקושי שלי, ומסרתי לתלמידי. וכשעשינו אז בחינה גדולה בכיתה על פרק מרובה, ראיתי שהתלמידים תודה לה' הבינו היטב".
(מתוך כתבה לדמותו ביתד נאמן שופטים תשס"ג)