הרב אברהם פוקס שליט"א
"בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא ה', כ"א)
זו היתה שעת לילה מאוחרת, היהודי המבוגר נופף בידו כשכל גופו מבקש ומתחנן לטרמפ, הקור שבחוץ וסימני הגשם ההולך וקרב לא נתנו שום סיכוי להתעלמות, לאחר בירור קצר על יעדו, התברר שהיעד של שנינו זהה, הוא נכנס והתיישב, מנסה להתארגן במקומו, לא היה ניתן להתעלם מהמבטא האמריקאי המודגש, אם כי באזור בית שמש אין בזה מן החידוש כלל, להיפך. במה אתם עוסקים שאלתי בנימוס, כאשר בתת מודע אני חושב על סיפור טוב שאולי נשמע, הוא בוחן אותי בעיניו ואומר קצרות: אני משמש כעובד סוציאלי באחד מבתי הכלא בארצות הברית. זה הולך להיות מעניין חשבתי לעצמי, 'עבודה ככל עבודה' אמר והוסיף וניסה לחתום את השיחה בנושא, לא היה לו סיכוי.
נו, ספרו לי סיפור טוב, אני אומר לו. הוא שוב הסתכל באותו מבט, והחל לפתוח את סגור לבו, אתה לא תאמין שיש ימים שאני מרגיש שהתרוממתי כמה טפחים מעל פני הקרקע, מהמקרים שאני פוגש. והוא פותח בסיפור הראשון, אחד מני רבים שאשמע בהמשך הדרך.
בוקר אחד אני נכנס לעבודתי ופוגש את אחד האסירים הוותיקים, מאלה שהם בבחינת עובר ושב, עשרות שנים הוא כבר מכיר את הבתי סוהר של יונייטד סטייס מלפני ולפנים, ומי יודע, הוא מהרהר לעצמו בקול, אולי של מדינות נוספות, הוא מאלה שמקפידים שלא ללכת בלי 'נטילת ידים', ממש א גנב, ואני רואה אותו יושב כולו תפוס בהרהורים עם פנים עצובות, הרבה יותר מהרגיל.
תראה, הוא מוסיף הסבר לחדד את הדברים, סדנא דארעא חד הוא, כמו שבכל מקום יש אנשים שמחים יותר ושמחים פחות, כך גם מעבר לחומות, ישנם כאלה שלמרות מצבם הם מחייכים ואופטימים ומקבלים את זה שכעת הם בבית הסוהר ומחכים שהזמן יעבור, לא תמיד זה טוב שהם משלימים עם המצב וגם מתרגלים אליו, אך גם יש כאלו, ולעומת זאת יש את אלו שממש רואים עליהם שהם בבית האסורים בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם, הם מסתובבים בפנים נפולות וממורמרים וכועסים על כל העולם, חוץ מעל עצמם כמובן, ההוא שאני מספר עליו ממשיך רב בית הסוהר, דווקא מהיותר שמחים ומאלו שמקבלים בהשלמה את מצבם.
מיד כשהוא מבחין בי הוא פונה אלי ואומר לי: קיבלתי היום בשורה נוראה, ממש בשורה שלא האמנתי שאי פעם אקבל. אני מתבונן בפניו ומנסה לחשוב מה יכול להיות בשורה נוראה עבורו? פטירת אחד מיקיריו, מחלה קשה שמישהו ממשפחתו חלה, אך הוא לא נותן לי זמן לחשוב, ופולט לי בחצי פה ובבושה גדולה, עצרו את הבן שלי על גניבה, הוא פרץ לבית ונתפס באמצע העבודה, והתעטף בשתיקה. ראיתי שזה ממש כואב לו, ותוך כדי שאני מופתע מההפתעה שלו, אני רואה שמעיניו של הגנב הקשוח זולגות דמעות, אני ממש בהלם, מהדמעות ומהסיבה שלהם.
אני מניח יד על כתפו ומנסה לברור את מילותי, מה אומר לו? איך אנחם אותו? מה בכלל מפריע לו בזה שהבן שלו גנב? ממש הפתעה גדולה חשבתי לעצמי. לאחר כמה רגעים של שתיקה הוא מרים את עיניו ואומר לי: זה לא סוד שאני גנב גדול, כל חיי הבוגרים גנבתי, אבל בשביל מה גנבתי? כדי שיהיה לילדים שלי כל מה שהם צריכים, ומה קרה בסוף? גם הם גונבים! אז בשביל מה גנבתי כל החיים? סיים את דבריו ופנה לתאו כשהוא ממרר בבכי.
נותרתי מסומר למקומי, כשבאוזני מצטלצל המשפט "בשביל מה גנבתי כל החיים?"
נהיה שקט במכונית, הרושם מהסיפור היה גדול. ואז הוא אומר לי את המשפט: למדתי מזה שאנחנו צריכים לדאוג, שלא יקרה ח"ו שגם אנחנו נגיד 'בשביל מה עמלנו כל החיים…'
ואז הוא מפתיע בסיפור נוסף: היה לנו אחד שהיה צריך להשתחרר, בימים שלפני השחרור ראיתי עליו שהוא ממש לחוץ, בדרך כלל זה הפוך, הוא אומר, שמחים לקראת השחרור הקרב ובא, שוחחתי איתו על הרגשתו ועל תוכניותיו, ואז הוא אומר לי: אני ממש בלחץ מהרחוב ומהפיתויים. אותו אחד מסביר לו הידיד שברכב, גם כן מאלו שלא הולכים בלי 'נטילת ידים', אבל הוא מהמתוחכמים, לצערנו הוא ניווט את כשרונו הרב להערים על אזעקות ומצלמות וכו'. אני שואל אותו בתמימות על אלו פיתויים הוא מדבר, והוא מסביר לי, כשאני יעבור ליד בית מפואר עם מצלמות ואזעקות, אני מיד יתחיל לתכנן איך לעקוף אותם ולהצליח להכנס אל הבית, דווקא המצלמות והאזעקות הם אלו שנותנות לי את החשק והמרץ לפרוץ אל הבית, אני שואל אותו, הרי גם בתוך הבית יש מצלמות וכספות ומה כבר אנשים משאירים בתוך הבית? היום רוב רכושם של האנשים זה מספרים בבנקים ומניות ונכסים, ומה עוד שרכוש, אנשים פוחדים להשאיר בביתם. עונה לי אותו אסיר, אתה טועה. בדיוק להיפך, כיון שיש היום מצלמות אזעקות וכספות משוכללות ביותר, אנשים יותר סומכים עליהם, ולכן הם יעיזו להשאיר בבית דברים שפעם אף אחד לא היה חולם להשאיר, ולכן הפיתוי גדול כל כך.
יו אנדרסטנד? אומר לי האמריקאי בהתלהבות, ככל שאנחנו חזקים יותר כך היצר הרע מרדים אותנו יותר, אל תאמין בעצמך עד יום מותך אומרת המשנה באבות. הו הנה תוכל לעצור לי כאן, ולי לא נותר אלא להצטער שהמכונית לא נתקעה בדרך.