"יש הנכשלים בעוונות גדולים מפני חסרון ידיעה, שאינם יודעים את חומר האיסור, ואילו היו יודעים, לא היו מפקירים עצמם לעשות זאת. וכשהוא מתנהג כן חלילה כמה שנים, מי יודע כמה אלפים מקטרגים נבראים על ידי עוונו, וכל אחד מהם ממתין עליו לנקום נקמתו ממנו לאחר מותו. ופעמים הרבה יפעלו בקטרוגם בראש השנה לקפח את חייו, או שארי יסורים.
ורעדה תאחז נפשו, בזכרו שכמה מאות מלאכי חבלה לבושים שחורים ומתעטפים שחורים יהיו רצים אחריו, זה יאמר נבראתי ביום פלוני וזה יאמר נבראתי ביום פלוני. ואחר כך יוגמר דינו, שיהיו מלפפים אותו להוליכו לגיהנום, מקום החושך והמר, ושם ישפטו אותו הם עצמם, כל אחד ואחד, כפי מה שנגזר עליו מבית דין העליון. ומי יוכל לשער גודל היסורים והצרות שסובל אפילו על לאו אחד בגיהנום; ועל אחת כמה וכמה על כמה מאות לאוין שעבר.
ואז ינהום באחריתו, ויתמה על נפשו: איה היה שכלי? איך הלכתי אחרי יצרי ולא התבוננתי על אחריתי, שאני עתיד ליתן דין וחשבון על הכל, ולא זכרתי את יוצרי שאצטרך לבוא אליו לסוף ימי?! ויתוַדה אז על עונותיו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל, שהרשע מתוַדה ואומר: אני פלוני בן פלוני עברתי עברה פלונית, במקום פלוני, ביום פלוני, בפני פלוני, במעמד פלוני ופלוני. ומצדיק עליו את דינו ואומר: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה חייבת, יפה תיקנתָּ גיהנום לרשעים. אבל מה יועיל לו אז? כי אין תשובה אלא מחיים!
ועל כן, האיש המתבונן בכל זה צריך ליזהר מכל העוונות מאוד, ולא יסתכל על חבריו המפקירים את נפשם לירד לשאול עבור זה, ואז אשריו וטוב לו".
[תפארת אדם פרק ב, בשינויים קלים]