בחנוכה תשע"ד נסע רבינו לחזק את ישיבתו – "רינה של תורה" הנמצאת בכרמיאל. באותו בוקר אכל את אותו קמעה שנוהג לאכול מידי בוקר, אולם לשתות לא שתה אפילו כוס מים אחת.
בסביבות השעה אחת עשרה וחצי יצאנו לדרך, אחרי כשעתיים של נסיעה מהירה עם קצת פקקים בדרך הגענו לכרמיאל, מיד כשהגיע בלי מנוחה של רגע נכנס לבני ישיבתו היקרים שהיו בסוף מסיבת חנוכה ואמר שיחת התעוררות חשובה ביותר המבארת את האופן והדרך שבו האדם יכול להתעלות בהיותו כאן בעוה"ז ושלמעשה הוא מחוייב לעשותה ומיד הלך להיכל הישיבה לתפילת מנחה שלאחריה ללא שהות חזר לרכבו של נאמנו המסור הרב יצחק רוזנגרטן שבפקחותו ומיומנתו על הכביש חוסך לרבינו זמן רב, והחלו נסיעה דרומה לכיוון בני ברק, אבל מכל מקום הזמן הוא זמן והשעות מצטברות והדרכים גם פקוקות, והנסיעה מייגעת מאוד לכל מי שנוסע שהרי דרך העולם שהבא מן הדרך מותש מאוד מטלטולי הדרכים, וגם לי שאני צעיר מרבינו בשנים רבות מ"מ היה קשה לי בתור מלווהו, כן לשאר המתלווים.
אבל רבינו כקרוץ מחומר אחר. וכשהתקרבנו לבני ברק כבר היה ארבעים דקות לשקיעה, ואז החל רבינו – שכאמור לא שתה מהבוקר ורק אכל את מה שנוהג לאכול בבוקר, לדון לגבי איסור אכילה לפני הדלקת הנרות, לגבי החומרא מול האיסור הדומה שיש לגבי תפילת ערבית, באכילה שמועיל שם העמדת שומר. שיתכן שבמצוות דרבנן מחמירים יותר כדי שלא יבואו להקל בהם, דן דברים אלו בקול לאזני מי שהיה ברכב ולא פירש מה הכריע ופסק לעצמו.
וכשהגיע הביתה היה כעשרים וחמש דקות לפני זמן ההדלקה, נכנס רבינו לביתו ונעמד בכניסה ולא התקדם לקראת חדרו, רצו לומר לו שיכנס לחדרו לזמן קצר ע"מ שיתאפשר להגיש לו לאכול שהרי מהבוקר לא אכל, ומלבד זאת הרי יש שומר – [ולא רק שומר אחד אלא הרבה שומרים כי הבית החל להתמלא אנשים שחפצו לראות את המראה מלא ההוד של הדלקת הנרות] ורבינו לא אבה.
ניסה אחד לומר טענה הילכתית שמה שההלכה אוסרת זה סעודה ממש שהרי פת עד כביצה מותר, וכ"ש בשאינו אוכל פת, ומעט התבשיל שטועם רבינו אינה סעודה כלל, ורבינו לא אבה [כמדומני שאמר שאצלו זה נחשב סעודה] למרות שחזר עכשיו מהנסיעה המתישה, בכל זאת להדלקת הנרות – למצות הבורא להדליק את הנרות הוא מצפה.
וכשהבינו כל אלו שחפצו לעזור לרבינו שכל דיבורם לא יועיל ואין שום סיכוי שיסכים לטעום איזה מאכל, ביקשו שישתה לכל הפחות קצת מים – שהרי מהבוקר לא שתה ונסע נסיעה מתישה – וגם לזאת לא אבה ולא הסכים לשתות לפני ההדלקה.
או אז שינה את הנושא המדובר ושאל אם נרות החנוכה כבר מוכנים, וכשאמרו לו שכן ביקש לראותם הלך אליהם וכולם אחריו, כשהגיע למרפסת ששם הוא מקום הנרות, נשאר עומד לידם ממתין לשעת ההדלקה, כולם הבינו שמכאן לא יזוז עד להדלקה, וממילא פסקו מלשכנעו שאולי ישתה משהו, והדיון עבר לנסות שלפחות לא ישאר עומד ולפחות ישב עד ההדלקה, ולזה אמנם הוא הסכים והתיישב שם ללמוד. וכך המתין לקיום המצוה אחרי נסיעה מתישה, שלא אכל מהבוקר. וכלל לא שתה כל היום, עד שהגיע זמן ההדלקה. ואז קם והדליק בתשוקה גדולה למצוה ובכוונה נוראה, וזיכה אותנו במחזה מרהיב, ולא רק של פרסומי ניסא דחנוכה אלא גם בפרסומי ניסא – של גדלות האדם, של הדרגה שאדם יכול להגיע כאן בעוה"ז שהחומר נכנע לרוח. לקיום המצוות בצורה כה מדהימה – וליתר דיוק לא לקיום עיקר הדין של המצוות אלא הכנעת החומר לקיום דרגת חסידות בקיום המצוות. ומה מתאים לראות דבר כזה בדיוק בחנוכה חג המסמן יותר מהכל ניצחון הרוח על החומר.
ומספרים ששאלו את הבן של ה'חפץ חיים' ספר לנו נסים שעשה אביך, אמר אספר לכם נס שעשה: שקיים את השו"ע !!! והמתבונן במחזה, זה ומבין את הכח האדיר ואת המציאות שנדרש לעשות את המצוות בכל תנאי כפי שהיה כאן , שנדרשו כוחות שלא בטבע האדם ע"מ לקיים דקדוק ההלכה, מקבל מושג על מה שאמר בנו של החפץ חיים.
פרסומי ניסא – כניסת אנשים להדלקה
מצד פירסומי ניסא הסכים שאנשים יכנסו לראות את ההדלקה שלו אע"פ שכאמור קשה עליו הראיה ונמשכת ההדלקה איזה זמן ,ועוד שאותם אלו שנכנסים גם מפריעים בהדלקה כמו שיבואר בהמשך, וכן מתוקף צניעותו הטבעית שבורח מכבוד היה עדיף לו למנוע כניסת אנשים מ"מ אצל רבינו פירסומי ניסא עדיף.
וכל שנה לפני חנוכה מקפיד אני, שכאמור זיכני השי"ת להיות שנים רבות בהדלקה בבית רבינו, לשאלו אם הוא מרשה להכניס אנשים להדלקה? שאלה זו שואל רבינו אותי: מדוע רוצים להכנס? ואומר אני לרבינו: שזה חשוב להם לראות מעמד כזה ושהם אומרים שזה מוסיף להם ביראת שמים. ואומר: לא יודע מה יש להם לראות כאן, אבל אם הם חושבים שמוסיף להם הדבר באידישקייט, אז בסדר
הדבקות בבוראו – לא מתחשב ב"מפריעים"
ומושג המאמץ במצוה מקבל משנה תוקף כשמביטים ליחס של רבינו מול "המפריעים" בהדלקה, שהרי אם בסעיף הקודם דיברנו בענין שרבינו מול בוראו מרכז מאמציו להצליח במצווה ללא סיוע של כל איש, ניכר הדבר גם מזוית אחרת, התייחסותו מול ה"מפריעים"
ונקדים: בימינו הפך לנוהג שאותם החפצים להתקרב אל הצדיקים חלק בלתי נפרד מהתקרבותם היא…"מצלמה", ונוהג זה מקבל משנה תוקף בימי חנוכה, אשר לכל א' החפץ ל"התעלות רוחנית" גם מבקש ש"לעלייתו הרוחנית" תצטרף תמונה המדגישה ומספרת זאת, נמצא שבזה שמתיר רבינו להכניס אנשים להדלקה, נכנסים רבים עם מצלמות להנציח המעמד. אם רק בזה היה מדובר ניחא, אולם לכל צילום מתלווה – ה"פלאש" שמבזיק אור ע"מ שהתמונה תהיה מוארת מספיק ולא חשוכה.
ואותו ה"פלאש" הרי מבזיק לאן שהמצלמה מכוונת – וכיוון שאת רבינו מצלמים נמצא שההבזק מבזיק ישר לעיני רבינו. ורבים ה'מהדרים" שמצלמים ומבזיקים פעם, ועוד פעם ועוד פעם, ויש כאלו שיש להם מצלמות "משוכללות" שמצלמות ב"צרורות" – דהיינו רצף מהיר של צילומים, וכפועל יוצא שולחות "צרור" של פלאשים לעיניו .
ואם כן ע"י שמכניסים אנשים נגרמת הפרעה גדולה להדלקה, הן מצד ההבזקים של הפלאש, והן מצד הדוחס העצום של האנשים סביבו, ובמושכל ראשון היה לו להראות קצת סימן של מורת רוח, אם לא ממש גערה, ויבקש שלא יצמדו אליו, לא ידחפו, ולא יקרינו אורות מסנוורים על עיניו, ולא ימלט שאדם רגיל היה אומר – את אנשי סדום היכו בסנוורים ובכך נלאו למצוא הפתח, איך אפשר להדליק נרות חנוכה עם כל הסנוורים האלו.
ודוגמאות אלו שהבאנו [הבזקים – לעינים, ודוחס עצום] הרי מפריעים לכל אדם גם בעשיית הפעולה הפשוטה ביותר, אולם רבינו עומד הוא מול בוראו מרוכז במצווה ודבק בעשייתה למרות הקושי כאילו אין אף אחד מסביבו, ופלא עצום הוא לכל הרואה.
הדבקות בבוראו – לבדו !!
כפי שהקדמנו, לעת זקנה שנחלשה הראייה היה קשה לו לראות את הפתילות, אבל התאמץ הוא מאוד להדליק לבד ללא עזרה. נאמנו רבי יצחק לוינשטיין ז"ל שעמד לימינו שנים רבות ביותר כל זמן ההדלקה, ראה פעם כמה הוא מתייגע לחפש ולהדליק את הפתילה הקטנה המבצבצת מתוך כוסית השמן, ולכן קירב את ידו לכיוון הפתילה, ורבינו נשאר בשלוותו כאילו דבר לא ארע, ולא גילה לפני כל האנשים שאין הדבר לפי רוחו כדי שח"ו לא יבייש אף אחד, אבל אחרי ההדלקה כשנכנסנו אני ורבי יצחק עם רבינו לחדרו וסגרנו את הדלת אמר לו – וכי אני "שטעקען"[מקל] ?! עברו כמה שנים, ונקלעתי גם אני לאותו מצב של רבי יצחק ז"ל, ובראותי את היגיעה של רבינו בהדלקה אמרתי לעצמי מה שהוכיח רבינו את רבי יצחק הספיק די והותר להבין שלא להחזיק בידו של מרן, אבל חשבתי אולי אסיט קלות את ידו של רבינו להתקרב אל הפתילות בלי להחזיקה, וכך אעזור לו בלי שיהיה נחשב שהפכתי את ידו לשטעקען גרידא. וכך אמנם עשיתי, ושוב רבינו, שאח"כ התברר שמעשי לא היו לו לרצון, בשליטתו העצמית המופלאה לא גער בי לעיני כל האנשים, ולמעשה לא אמר דבר, אחרי קצת זמן התעוררה בי המחשבה שאולי לא עשיתי כרצון רבינו, אולם חשבתי איך אשאל אותו – איך אעיז לדבר דבר כזה מול ה"מלך" – מרן שזכה להמליך את בוראו על כל פעולה שעושה?
ועלה בדעתי: אבקש ממנו סליחה, ומתשובתו אבין אם לא נוחה דעתו מהמעשה, ואם אפילו עזרה כזו הוא אינו חפץ. וכך עשיתי. חיכיתי שניכנס רבינו ואני לחדרו, ולאחר שסגרתי את הדלת ביקשתי סליחה שקמעה דחפתי את ידו – ואז קיבלתי עוד שיעור בגדולתו – שאמר לי אני מוחל, אבל אל תעשה כך יותר.
הדלקה ברג"ש – רוח גשם…
פ"א [חנוכה תשע"ה] לא חש רבינו כ"כ בטוב והיה חשש שיתקרר, ונוסף על כך אותו יום היתה רוח חזקה וגשם שחדרו דרך התריסים הפתוחים, למרות גילו המופלג והמצב שהיה באותו יום, לא היתה אפילו הו"א לאף אחד מהנוכחים להעיז לומר לרבינו להדליק בתריסים סגורים, אולם אחרי שהדליק את הנרות וירד מגרם המדרגות המשמש להדלקה, אמרו לרבינו שנראה שעדיף להכנס בפנים מפאת הרוח החזקה הגשם והקור, רבינו כדרכו לא להתווכח עשה כתנועה שעומד לצאת התחיל ללכת והלך שתי פסיעות ואז נעצר ונשאר במרפסת עד שסיים לשיר "מעוז צור", ואז הוסיף וברך את המשתתפים בהדלקה גם בפנים [שהבית היה מלא אנשים] וגם את אלו שהיו בחוץ [עשרות אנשים נוספים צבאו על המרפסת , וכן היו שנתלו על התריסים מבחוץ] את תורמי קופת העיר ואת כל ישראל הכשרים, ורק אז נכנס לתוך החדר.
אמנם לשנה הבאה [חנוכה תשע"ו] עשה נכדו המסור רד"ש שליט"א תקנה ועילה לשמור על בריאות מרן, ומתח יריעת ניילון שקוף עבה על התריסים , ובכך מנע כניסת הרוח והגשם
(קונטרס 'מזקנים אתבונן')