"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (במדבר כ"ז, כ')
הגאון הקדוש רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל, בעל "שבט מוסר", חיבר ספרים רבים ונודעים. בהם הספר "אזור אליהו". על שם אזור העור שחגר אליהו הנביא זכור לטוב (מלכים ב' א', ח'). אבל הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זצ"ל (בספרו מ"י חסד על ילקוט שמעוני) שהיה גם הוא רב באיזמיר סיפר בשם הזקנים, ששם זה ניתן לספר משום שבאשמורת הבוקר ביקש ה"שבט מוסר" לחגור עצמו לתפילה, ולא הבחין שחגר עצמו בנחש! ובמקום אחר (בספרו "תנופה לחיים") סיפר סוף המעשה: כשהתחיל ללמוד לפני התפילה החל הנחש להתנועע עד שלאט לאט התיר הקשר שנקשר בו, ולאט לאט החליק ממנו ולא הזיקו!
כשהיה הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל מספר סיפור זה, היה אומר: מה שהנחש לא הזיק ולא הרע ל"שבט מוסר", אינו מפליאני – ונסביר: בגמרא (ברכות נ"ד ע"א) פסקו, שמי שניצול מן הארי חייב לברך "הגומל", ו"ברוך שעשה לי נס במקום הזה". והנה סיפרו (סנהדרין נ"ט ע"ב) שלהקת אריות שואגים פגעה ברבי שמעון בר חלפתא. אמר: "הכפירים שואגים לטרף" (תהילים ק"ד, כ"א), וירד להם בשר מן השמים להשביעם. ולא מצינו שברך "הגומל",
שכן אמרו (שבת קנ"א ע"ב, סנהדרין ל"ח ע"ב) "שאין חיה שולטת באדם אלא אם נדמה לה כבהמה, שנאמר: 'ומראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ' (בראשית ט', ב') ['ואפילו ארי (רש"י)'. וצריך עיון מ"העמק דבר" (בראשית מ"ט, ט') שכתב, שבטבע הארי לפחד מהאדם, יותר מטבע שאר החיות], "נמשל [אם האדם נמשל על יד החיה ואינו מושל עליה, הרי זה משום] כבהמות נדמו" [בעיני החיות] (תהילים מ"ט, י"ג). וכתב ה"נמוקי יוסף" (בבא קמא לז ע"א) בשם הרמ"ה שלכן שור המועד לבהמה אינו מועד לאדם. ומרן החיד"א זצ"ל כתב ("שם הגדולים" י', נ"ה) על הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצ"ל, שהושלך לגוב האריות וניצול, אחר שנשאר שם יום ולילה.
ובספר "דור דעה" (ת"ק עמוד י"ח) כתב: "שח לי רב גדול מאוקראינה ששמע מפי זקנים ששמעו מפה קדוש, הגאון הצדיק רבי משה צבי מסאווראן זצ"ל, שכאשר היה הגאון בעל ה"פני יהושע" זצ"ל באחת העיירות הלך להתפלל עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, וראה שהרחובות ריקים וכלתה רגל מן השוק, והתפלא. לפתע ראה ארי משוטט, ונפתרה התעלומה. התקרב הארי, וה"פני יהושע" הסיר טליתו מעל פניו. ראה הארי את צלם האלוקים שעל פניו וברח אל היער הסמוך. וכמו שכתב האלשיך הקדוש זצ"ל בבאור הכתוב: "הנני גרש מפניך את האמורי" (שמות ל"ד, י"א), היינו בגלל צלם האלוקים שבפניך. וכמו שסיפרו במדרש (ילקוט שמעוני שמות ה') שהאריות שעל פתח ארמון פרעה התלוו אל משה ואהרן בשמחה ככלבים לאדוניהם.
כל זה, בכל בעלי החיים. אבל בנחש הן נאמר: "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה" (בראשית ג', ט"ז). ברם, כבר נאמר: "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו" (משלי ט"ז, י"ב). ואמרו במדרש (בראשית רבה נ"ד, א') 'זה הנחש'
וסיפר הגאון הצדיק פאר מקדושים שלשלת היוחסין כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה, שזוכר הוא את בית זקנו, הבאבא סאלי זצ"ל בתפלילאת שבמרוקו, והיו נחשים ארסיים מגיחים מסדקים שבין הנדבכים, יוצאים ובאים, ואינם מזיקים, דוגמת מה שאמרו (אבות פ"ה, מ"ה) ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם".
הכלל שהצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל אמר, שאין זה פלא בעיניו שהנחש לא הכיש את ה"שבט מוסר" – ויתכן, שאם היה מכישו היה הנחש מת, כשם שאמרו (ברכות ל"ג, ע"א) שערוד הכיש את רבי חנינא בן דוסא, והערוד מת. באותה שעה אמרו: "אוי לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא". מה מתפעל הוא, מכך שה"שבט מוסר" בקש לחגור עצמו, ומצא אבנט משונה, גוף של נחש, ולא הבחין כלל שאין זו פיסת אריג וחגרו למתניו, וקשר ראשו לזנבו, ולא הרגיש…
כזו התפשטות גשמיות לפני התפילה – ונחנו מה?
"ועכשיו בעוונותינו הרבים" כתב ה"ערוך השולחן" (אורח חיים צ"ח, א'), "הלוואי שנכוון פרוש המילות ולהשתפך לפני יוצרנו בתפילתנו"…
(מתוך הגדה של פסח 'מקרבן לתורה')