הרב מנשה גליקזאהן
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן (במדבר ח', ג')
מפרש רש"י : להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה.
דברי רש"י טעונים לכאורה ביאור. מה השבח של אהרן שלא שינה? וכבר רבו הפירושים בדברי רש"י.
פירוש נפלא בדברי רש"י אמר הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א, להגיד שבחו של אהרן, שלמרות היותו הכהן הגדול מאחיו, והגיע למדרגות כה נעלות וגבוהות, לא שינה כהוא זה מהליכותיו ונשאר עם אותה ענווה ופשטות, מבלי חלילה להתנשאות ולהתגאות.
מה היא ענווה אמיתית ואיך מגיעים למדרגה כזו?
אמרה נאה מובאת בשמו של הבעש"ט הקדוש זיע"א, מדוע אין אנו מוצאים בתורה מקור למצות ענווה? ובכל התרי"ג מצוות אין את מצות הענווה? אך התשובה לכך היא כל כך פשוטה וברורה, ענווה היה אומר הבעש"ט צריכה לבוא מהלב ולא מהמוח. ענווה צריכה לבוא ממקום פנימי, מעומק נבכי הנפש. ועתה, מובן מדוע לא מצינו מקור בתורה למצות ענווה. כי אילו היתה מצוה שכזאת היה האדם מכין את עצמו לקראת המצוה והיה מקיימה בדחילו ורחימו. כזו ענווה שמתוכננת מראש, ולא עולה מעצמה מתוך הלב הטהור של האדם, זוהי אינה ענווה אמיתית.
סמל ודוגמא לענווה ופשטות, שפלות ותמימות, ראו הרבה אצל נקיי הדעת שבירושלים. אותם גדולי וצדיקי ירושלים, רחוקים היו מן הכבוד והשררה כרחוק מזרח ממערב. בסמטאותיה של ירושלים התהלכו אותם ענקי הרוח בנמיכות רוח ובשפלות קומה, בצידי דרכים, נחבאים אל הכלים. כשעל פניהם נסוכה ענוות חן ירושלמית טהורה וזכה.
אחד ומיוחד מאותם דמויות הוד של ירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי בנימין זאב חשין זצ"ל. מזקני חסידי ברסלב ומגדולי משפיעיה. גאון עצום היה בתורת הנגלה, ומופלג בתורת הנסתר, אך מעל הכל בלטה אצלו מידת הענווה. צנוע ונחבא בורח מן הכבוד והדומה לו כמטחווי קשת, הליכותיו הפשוטות היו לשם דבר.
פרק מזהיר מחייו הכבירים, היה קירוב רחוקים באמצעות שיעוריו המפורסמים. היה נודד ממקום למקום ע"מ להפיח רוח בליבותיהם של אותם רחוקים. במאור פניו ובנועם אמרותיו היה שובה את ליבם ומשיבם לכור מחצבתם.
סיפורים מפעימים אודות ענוותנותו וגדלותו של רבינו הובאו בספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון". זכה רבנו וקירב אלפים מישראל לאביהם שבשמים. ולהגיד שבחו של רבינו שלא שינה כהוא זה מדרכו, לברוח מן הכבוד ומהפרסום, ועל אף שהיה רב לתלמידים כה רבים, נשאר הוא באותה פשטות ירושלמית. נוהג היה רבינו לומר תמידין כסדרן, אחד הסימנים שיש לאדם את מידת הענווה, כשהוא אינו כועס. והיה מביא ע"כ את דברי הגמ' (עירובין נד')"מאי דכתיב (במדבר כ"א) וממדבר למתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אם משים האדם את עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר ממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות. ואם מגיס דעתו, הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו, הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא".
באחד משיעוריו הקבועים בספר ליקוטי מוהר"ן, כשהקהל גומע בצמא את אמרותיו נכנס אדם שדעתו נשתבשה עליו רח"ל, וסטר על לחיו של רבינו, הציבור שהיה בהלם מהמחזה המביש, רצו לטפל באותו אדם ולהוכיח אותו על שביזה ת"ח, אך רבינו עצר בעדם והמשיך בשיעור כאילו לא אירע דבר. וכאילו לא די בכך ניגש רבינו באצילות רוח לאותו יהודי אומלל והגיש לו כוס מיץ קר. אשר תלמידיו מזגו לו לפני כן.
בהגיעו לביתו, לאחר אותו מקרה הפטיר בשפלותו שכנראה מחמת החום הכבד ששרר במקום, עשה אותו יהודי מה שעשה.
באחת הפעמים שהזמינו את רבינו לשאת מדברותיו בקרב אותם נשמות תועות, רבינו כמובן ניאות להזמנה. משוש חייו היו אותם שיעורים בהם היה מלהיב נשמות ישראל לאביהם שבשמים.
בהתקרב היום המיועד, נתלו מודעות ענק ע"ג לוחות המודעות בירושלים ובהם נכתב כי הרב הגאון ר' בנימין זאב חשין ימסור דרשה וכו'. רבינו שסלד כל ימיו מתארים ומקילוסין, כאב על אותם תארים שנכתבו אודותיו במודעות. מה עשה? הלך ממודעה למודעה וקרע את המילים "הרב הגאון".
וכך נראה רבינו הולך ברחובות ירושלים ומשמיט תארים שסלד מהם בתכלית.
בסיומו של אחד משיעוריו, בעיר אור יהודה, שם היה נוהג למסור שיעורים לעיתים תכופות, ניגש אליו אחד מן המשתתפים והציע לרב כי יזמין לו מונית אשר תיקחו לירושלים, רבינו, שראה כי לאותו אדם יש ווספה (אופנוע מסוג מיושן) התיישב מיד על הסירה שמחוברת לווספה, והורה לו שיתחיל בנסיעה. הלה היה נבוך, והרגיש לא נעים שאותו צדיק ייסע בצורה שכזו, והחל לשכנעו בדברים כי מוטב שייסע במונית, ואין זה מן הראוי שיסיע אותו. אך רבינו היסה אותו, ובפשטות השיבו מה זה משנה הרי גם עם ווספה אפשר להגיע לירושלים.