"למען אשר יצוה את בניו" (י"ח, י"ט)
מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל היה מצעירותו ראש ישיבה־קטנה לנערים מגיל 14 ועד גיל 17, שזהו הגיל הקשה ביותר בחינוך ילדים. צריך לדעת ולהבין איך להיכנס לראש שלהם כדי להצליח לחנך אותם בצורה הראויה והנכונה ולראותם שתולים בבית ה'.
היה מקרה בו שני נערים רבו ביניהם ואחד רדף אחר חברו. הנרדף ברח לתוך חדר השיעורים ונעל את הדלת מבפנים.
והנה, הגיע זמן השיעור. מרן זצוק"ל מבקש להיכנס לחדר אך הדלת נעולה… הבחורים שעמדו אף הם מבחוץ קראו לבחור שבפנים: "תפתח את הדלת! ראש הישיבה עומד פה בחוץ!", אך הלה מסרב לפתוח וצועק לעברם: "אתם סתם משקרים, ראש הישיבה עדיין לא הגיע! אתם רוצים שהבחור שרדף אחריי יתפוס אותי"… הוויכוח התנהל במשך כמה דקות רצופות, עד שבסופו של דבר הוא השתכנע לפתוח את הדלת…
ומה עשה מרן זצוק"ל? כדי לא לראות מיהו הבחור הזה הסתובב ונתן לבחורים להיכנס לפניו, ורק לאחר שכולם נכנסו נכנס גם הוא…
"אם הבחור יראה שאני יודע את זהותו הוא יתבייש ממני, יתרחק ממני, לא יהיה נעים לו ללמוד אצלי. אפשר 'לפספס' בן־תורה בעטיה של משובת נערים אחת, וחבל…", כך הסביר מרן.
בפעם אחרת הגיע ראש ישיבה למעונו של ראש ישיבה ואמר לו: "אני מוכרח לסלק בחור מהישיבה! הוא עשה כך וכך וכך", והחל לפרט מסכת שלמה של עבירות שעשה אותו בחור…
אמר לו מרן זצוק"ל: "אתה צודק, אלו אכן עבירות חמורות המצדיקות את סילוקו מהישיבה. רק תאמר לי בבקשה: איך קוראים לאמו של הבחור?". הלה היה המום מהשאלה. מה הקשר בין הנושא העומד על הפרק לבין שם אמו של הבחור?
"אינני יודע את שמה", השיב.
"אם אינך יודע את שמה", אמר לו מרן זצוק"ל, "הווה אומר שעדיין לא התחלת להתפלל עליו! איך, אם כן, אתה חושב לסלקו מהישיבה?".
בפעם אחרת, כך סיפר לי רבי ליפא ישראלזון, הייתה בשיעור ג' קבוצה קטנה של כמה בחורים שבאמת היו מופרעים. יום שישי אחד הם הגדילו לעשות ושרפו את הרדיאטור. נורא ואיום.
הנהלת הישיבה החליטה שיש לסלקם מהישיבה לאלתר, אך מרן ראש הישיבה זצוק"ל לא הסכים.
ורבי ליפא הוסיף ואמר לי: "אני יודע מי היו הבחורים האלו, ואני מעיד בפניך שחלקם המכריע הם היום אברכים בני תורה לתפארת, ומקצתם אף מכהנים כמגידי שיעורים!
"זאת ועוד: אני בעצמי נכנסתי לרבנית ושאלתי אותה: איך ראש הישיבה העז לקחת על כתפיו אחריות כזאת, ולא לסלק בחורים כאלו מהישיבה? והיא ענתה: 'אתה יודע כמה תפילות, כמה דמעות, הוא הוריד בשבילם?'".
היכן עובדים יותר על המידות?
סיפר אחד מתלמידי החכמים בירושלים, שנכנס לרבינו ובפיו התלבטות לאיזו ישיבה גדולה לשלוח את בנו, אחר שנודע כאחד העילויים בישיבתו. הוא החל להעלות צדדים בדרך הלימוד באופן זה או אחר, דיבר על ההספק, ועל מידת ניסיונם של רבני הישיבה וכו'.
הפסיק אותו ראש הישיבה בשאלה: "היכן עובדים יותר על המידות, ביררת?".
משראה שמושך הוא בכתפיו כמי שאינו יודע בדבר, אמר לו שיברר את ענין עבודת המידות בישיבה, ובמקום שעובדים על כך טוב יותר לשם ישלח את בנו ויראה ממנו ברכה…
מה היית עושה במקום רבי אל'ה?
סיפר רבי אליעזר יודטובסקי שליט"א: אברך פלוני נקלע, ללא תכנון מיוחד, לבית כנסת בתל אביב. מתפללי בית הכנסת היו יהודים קשישים, ולהערכתו נע גילם הממוצע בין שמונים לתשעים ותשע. רגעים ספורים לאחר היכנסו לשם שומע האברך את גבאי בית הכנסת מכריז, שהיום לא יתקיים השיעור הקבוע משום שהרב לא הגיע.
'מי יודע אם לא לשם כך זימן אותי הקב"ה למקום הזה בדיוק עכשיו? מן הסתם מדובר בשיעור משניות שאיני צריך להתכונן יותר מדי לקראתו', הרהר האברך, ובלי לחשוב יותר מדי פסע פסיעה אחת קדימה וקרא לעבר הגבאי: "אני אגיד את השיעור היום!".
הגבאי סקר אותו במבטו והכריע: "יהי כן".
נותרה לאברך רק דקה אחת לתחילת השיעור. הוא ניצל אותה לברר אצל הציבור באיזו מסכת הם אוחזים.
"אהלות", השיב אחד הזקנים, ולבו של האברך נפל. אהלות? הוא לא יודע מימינו ומשמאלו במסכת הזאת. כשהציע את עצמו סבר שהשיעור הוא רק לקרוא כמה משניות בסדר מועד ולהסביר אותן, דבר שאינו דורש ממנו הכנה מוקדמת.
הקשיש שישב לידו הבחין במבוכתו וקרא לעברו: "אל תדאג, אני אעזור לך".
העיף בו האברך מבט. בעל־בית, מה כבר יוכל לעזור לו?
אלא שיש הפתעות בחיים. הקשיש התברר ככלי מלא וגדוש, בעל ידיעות עצומות. האברך רק חזר בקול רם על הדברים שאמר, ובאופן הזה התנהל השיעור כולו.
פלאי פלאים! השתאה האברך, לעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי בעל־בית זקן.
כשהסתיים ה'שיעור' המאולתר ניגש אליו ושאל בפליאה: "איך מגיע יהודי תל־אביבי לבקיאות כזאת באהלות?".
"זה כלום, ממש שטויות", הניף הזקן את ידו, "אבל יש לי ילדים מיוחדים. בן אחד דיין בירושלים, בן שני בסלבודקה…", וכך הלך ומנה לפניו את שמונת ילדיו, ששבעה מהם הם בני תורה ותלמידי חכמים.
"כעת עוד יותר קשה לי", המשיך האברך, "איך זכית לכל זה?".
"הכל בזכות רבי אל'ה לופיאן!", אמר היהודי.
"לא יתכן שלמדת בכפר חסידים", הספיק האברך לערוך חשבון מהיר של השנים, "איך הגעת לרבי אל'ה?".
השיב הקשיש: "גרתי בלונדון, בגולדרס גרין, ולמדתי בתיכון המקומי. החברים שלי המשיכו לאוניברסיטה, וכמעט כולם נישאו לגויות. ידעתי שזה המסלול הצפוי גם לי אם אלך לשם, וידעתי שאיני רוצה להתחתן עם גויה. חשבתי: מי יערוב לי שלא אכשל? לאחר הרבה מחשבות, התחבטויות ודיונים החלטתי ללכת ללמוד בישיבה.
"שמעתי שבלונדון יש ישיבה טובה, 'עץ חיים', ראש הישיבה שם היה רבי אל'ה. החלטתי ללכת אליו על־אף שלא ידעתי דבר וחצי דבר מדברים שבחור דתי אמור לדעת אותם.
"רגע לפני שנכנסתי למבחן אצל ראש הישיבה צדה את עיניי גמרא גדולה שהייתה מונחת שם. הספקתי לקרוא את שמה – מסכת ביצה, ומיד נקראתי פנימה.
" פנה אלי רבי אל'ה בחמימות: 'איזו מסכת למדת לאחרונה?'. שמחתי שיש לי מה לענות, והשבתי בבטחון: מסכת ביצה.
"'טוב מאוד', אמר רבי אל'ה, 'אשאל אותך שאלה עליה: מה הדין אם תרנגולת הטילה ביצה בשבת ויש אחרי זה יום טוב, מה היית עושה עם הביצה הזאת?'.
"כמובן שלא ידעתי. רבי אל'ה חשב שכנראה אני חושש לענות, משום שאני סבור שזו שאלה עמוקה. הוא ניסה להרגיע אותי: 'זו לא קושיה גדולה. זו משנה מפורשת. מה אתה אומר, מה היית עושה עם ביצה כזאת?'.
"הייתי מוכרח לענות משהו, והגבתי: מה היית עושה? הייתי מכין ממנה חביתה. חייך אלי רבי אל'ה ואמר: 'התקבלת לישיבה!'. הוא הסביר: 'ישיבה היא לא בית ספר תיכון, כאן חשוב לי לבדוק שיש לך שכל ישר. את כל שאר הידיעות תוכל להשלים כבר'".
מההחלטה הזו של רבי אל'ה יצא יהודי תל־אביבי בן תשעים וחמש, יודע אהלות ואב לשבט שלם של תלמידי חכמים. כל נכדיו וניניו יושבים ולומדים יומם ולילה, כולם הקימו משפחות של תורה. אלפי שעות של לימוד בזכות החלטתו וענוותנותו המופלגת של רבי אל'ה, שלא דחה את אותו בחור תם, בור ועם הארץ מעל פניו!
כשסיפרו מעשה זה לרבינו התפעל ביותר, עד שבמשך שבועות רבים חזר וסיפר אותו לכל ראש ישיבה שבא אליו, כשהוא מברר: "מה אתה היית עושה? היית מקבל בחור כזה או לא?!"…
(מתוך 'ומתוק האור – פניני הגראי"ל')