"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (בראשית כ"ה, כ"ז)
הרה"ח רבי חיים הערש אייזנבאך למד עם חתנו הרה"ח ר' ישראל רוזנצווייג בחברותא. פעם, באמצע לימודם, ניגש ר' ישראל אל אחד ורמז לו שיעיין מה מעשיו של ר' חיים הערש עתה. התקרב הלה וראהו בוכה בדמעות שליש, תמה האיש לדבר, והסביר לו ר' ישראל שמתקשה הוא עתה בהבנת דברי התוס' ובוכה הוא לפני ד' שיאיר את עיניו.
התורה היתה חייהם, לא היה לנגד עיניהם עוד דבר. כשלא הבינו תוס', זה כאב להם בחיים ונתיישבו לבכות בדמעות שליש, "רבש"ע! זכני להבין את התוס'." הר"ר יעקב טרייצקי סיפר שהיה בשעת מעשה, ור' ישראל (רוזנצווייג) הראה לו איך שר' חיים הערש יושב ובוכה, כך היתה נראית אצלם התורה, זה היה החיים, לא היה דבר אחר כי הוא חייך ואורך ימיך. אומרים בכל יום "כי הם חיינו ואורך ימינו", אצל היהודים האלו זה היה ממש כל חייהם – התורה…
סיפר הרה"ח ר' לייבל (ברוך אריה) אייזנבאך ז"ל, שכשהיה בחור, הלך לישון פעם אצל זקנו ר' חיים הערש, והבחין בו הסב שהוא שוכב במיטה ומתהפך מצד לצד. שאל אותו הסב: "למה אתה שוכב כך?! אם אינך יכול לישון – לך ללמוד!" ושלח אותו לביהמ"ד שהיה סמוך לביתו של ר' חיים הערש. מובן שכאשר נתיישב והתחיל ללמוד, התעייף תיכף וחזר הביתה לישון… ר' חיים הערש רצה לללמדו כי "הוא חייך ואורך ימיך", ואמר לו: "שלאפן קומסטע? גיי לערנען!" ("אתה בא לישון, לך ללמוד!!") הוא רצה לחנכו, ואכן ר' לייבל עסק בתורה כל ימיו, אף שעבד ביגיע כפיו אבל בשאר הזמן היה יושב ועמל בתורה.
הכרתיו היטב, הוא היה מלמד שיעורי תורה והיכן שבקשו ממנו לומר שיעורים היה בא ומוסר שיעור. נוכחתי בביהמ"ד זכרון משה, שם היה ר' לייב מוסר שיעור בגמ' בשעה חמש לפנות בוקר, ולאחר מכן התפלל ופנה לעבודתו. הוא היה עוסק בחברה קדישא, והיה אומר שיעור בגמ' ובחומש רש"י.
כשיהודי רוצה לעסוק בתורה, הקב"ה עוזר לו ונותן בידו היכולת. שמעתי לאחרונה מאחיו של ר' לייבל, שבבחרותו חפץ ר' לייב להיכנס לישיבת סלבודקא, מאחר ששמע שהיא ישיבה טובה שלומדים שם היטב. הוא נסע לבני ברק והגיע לסלבודקא עם התפילין ורצה להתקבל לישיבה, אך בישיבה שם לא רצו לקבלו כי לא הכירוהו.
השעה היתה מאוחרת בלילה, ולא היו שיירות מצויות כמו בזמננו. באותם ימים, אם רצו לנסוע לב"ב היו צריכים לנסוע לתל אביב ומתל אביב לבני ברק, וזו היתה אריכות גדולה. בלית ברירה נאלץ ללון שם. קודם שפנה לשינה חקר ובירר היכן יש ביהמ"ד שמתפללים ותיקין, מאחר שהקפיד תמיד להתפלל בנץ. אמרו לו שברחוב מסוים ימצא בית כנסת שמתפללים שם כותיקין והוא לא ידע שמדובר בבית מדרשו של החזו"א.
חיפש אחר בימ"ד פתוח, שיוכל ליתן תנומה לעפעפיו ונשכב לנוח מעט. הקור שחדר לעצמותיו – לא הניחו לישון זמן רב מידי. הוא קם והלך לבית הכנסת, ונעמד להתפלל. דרכו היה להתפלל בקול, מילה במילה. החזון איש, שהבחין בבחור המתפלל בקול, נתפעל מזה ואחר התפילה שאל אותו: "מי אתה ומה תבקש כאן?"
סיפר לו הבחור שהגיע לכאן כי חפץ היה ללמוד בישיבת סלבודקא, אך לא קבלוהו ונשאר ללון פה. אמר לו החזו"א: "ווייסט איר וואס, הנה יש לי כאן גם גיס ושמו ר' יעקב ישראל קנייבסקי, והוא פתח עכשיו ישיבה לתלמידים, ואני סובר שראוי אתה ללמוד שם ותהנה מזה, סורה נא אליו ואמור לו שאני שלחתיך". עדיין לא ידע ר' לייבל שזה היה החזו"א, כי בימים ההם הוא עוד לא היה מפורסם כל כך. הוא הלך לתומו לסטייפלער ואמר לו שהוא רוצה להתקבל לישיבתו, ואכן קיבל אותו לישיבה.
בשנה אחת למדו שם עם הסטייפלער כל מסכת חולין ויורה דעה עם כל ההלכות. הסטייפלער שהיה ענוותן ושפל רוח אמר להם 'הקדמה' קודם שהתחילו ללמוד שם בישיבה: "דעו נא, שאינני רבי עם תלמידים, אלא אף אני חברותא עמכם, וזכו ללמוד עם הסטייפלער שהיה גדול וגאון מאד" (הסטייפלער הלא נולד מברכת הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנסטייפל שבירך לאביו שיהיה לו בן שיאיר את העולם), והספיקו אז בשנה אחת כל מסכת חולין עם יורה דעה וכל ההלכות, הלכות טריפות שחיטה ובשר בחלב.
וסיפרו לי שאחר שסיימו ללמוד את ההלכות חפצו הבחורים לסור לבית השחיטה. צריכים הם לראות במו עיניהם את המציאות בריאה מה טריפה ומה לא, שהרי למדו הלכות טריפה, ובית השחיטה היה בתל אביב ובקשו התלמידים מרבם הסטייפלער שיצטרף עמהם במסעם, אך הוא השתמט באומרו שזה קשה לו מאוד שהנסיעה תארך כמה שעות ויהיה לו ביטול תורה ואינו יכול.
אבל התלמידים כן רצו שיבוא עמהם, שהלא מובן שאם יבוא ויראה להם יבינו ויתבררו להם הדברים טוב יותר. ביקשו הבחורים מר' לייבל, שהיה בעל תושיה, שיראה לפעול אצלו שיצטרף אליהם. הלך ר' לייב לסטייפלער וביקש שוב שיבוא עמהם, וכשאמר לו שקשה לו מאד, נענה ואמר לו: "רבי, בשעה שהתחלנו ללמוד, מסר לנו הרבי הקדמה, שהוא לא רבי עם תלמידים אלא חברותא, ובכן, החברותות רוצים לנסוע, ומאחר והרבי הוא גם אחת מן החברותות, משום כך יואיל נא לבוא איתנו…"
הסטייפלער, בשמעו זאת, הביע תיכף הסכמתו לדבר. מצד רבי עוד יכול היה לסרב אבל מצד חברותא הרי הוא שוה עם השני והחברותות רוצים לנסוע ולכן נסע…
(מילין קדישין תשס"ז)