הרב ישראל ליוש
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כ"ג ו')
תניא, אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, ברשע הכתוב מדבר, רשע וכשר עומדים לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אביונך בריבו' – אביון הוא במצוות'. [מכילתא]
'וכי יעלה על לבו של דיין אמת' – שאל הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל – 'להטות את הדין, בגלל שהמתדיין העומד לפניו הוא אדם רשע? הרי זו עשיית שקר גמור, ומדוע צריך פסוק מיוחד בתורה כדי ללמדנו שלא לעשות כן?'.
אלא – תי' ר' שלום – נתאר לעצמנו, שני בעלי דינים באים לפנינו לדין, האחד, מפורסם כצדיק גדול, וחבירו גדול ומפורסם גם כן, אבל לא בצדקותו אלא ברשעותו. הרי ברור לגמרי שאם מוטל עלינו להכריע מי הצודק, מיד נטה לומר שהצדק עם הצדיק. זאת באה התורה ללמדנו, אל לנו לקבוע כך מלכתחילה, ולהכריע את הכף לרעתו של הרשע הידוע ברשעותו. אלא בשעת הדין, עלינו להביט על שניהם כאל רשעים, ולדון את המקרה לגופו של ענין.
♦ ♦ ♦
ר' שלום תיבל ביאור זה במעשה שהיה אצל הגאון רבי חיים ליב מסטאוויסק זצ"ל שהיה נערץ מאוד על כל מכריו. אף הגויים בסביבתו באו אליו לדין, ונמנעו מלדון בבתי המשפט, כי סמכו יותר על ר' חיים ליב שיוציא דין אמת וצדק.
פעם פרץ סכסוך ממוני בין ראש הקהל של סטאוויסק לבין רוקח העיירה, ועל אף שזה האחרון לא היה שומר תורה ומצוות, והיה נמנה בין המשכילים מברלין, מכל מקום הוא בא לדין תורה אצל ר' חיים ליב.
לאחר ששמע ר' חיים ליב את הצדדים, פסק לזכותו של הרוחק ולחובתו של ראש הקהל. ראש הקהל לא קיבל את הדין, וכעס מאוד על שהרב מזכה את הרוקח, בהיותו ידוע כמחלל שבת היחיד בעיר.
בא הרוקח לפני הרב, וסיפר לו שראש הקהל אינו מציית לדין, ומסרב לקיים את דברי הרב. בשמוע הרב כדברים האלה, התיר לרוקח לתבוע את ראש הקהל למשפט בערכאות של הגויים.
מועד המשפט הגיע, והשופט הגוי אשר אין דעתו ישרה, פסק הפוך מה'דין תורה' וזיכה את ראש הקהל וחייב את הרוקח. שוב בא הרוקח לר' חיים ליב וסיפר לו את אשר ארע בבית המשפט. הרב יעץ לו שיגיש ערעור לערכאה העליונה היושבת ב'פטרבורג' – עיר הבירה של 'רוסיה', והבטיח לו שיבוא להעיד לטובתו.
ויהי היום ומועד המשפט נקבע בדיוק ליום חג השבועות בשעה 10:00 בבוקר.
כדי להבין את המשך הספור, נציין שחג השבועות אצל ר' חיים ליב, לא היה דבר של מה בכך. כולו היה אחוז שרעפי קודש, פניו בערו כלבת אש מגודל שמחת התורה. מכריו ציינו כי מי שלא ראה את ר' חיים ליב עולה לתורה בחג השבועות, לא ראה 'קבלת תורה' מימיו.
לכל היה ברור שר' חיים ליב לא יעזוב את העיר ביום קדוש זה, ויסע לפטרבורג ויבלה את זמנו בבית משפט, במקום לנצלו בבית המדרש. אך להפתעת כולם, ר' חיים ליב עזב את העיר בערב חג השבועות ונסע לפטרבורג הבירה, ובעיצומו של החג הקדוש, בשעה 10:00 בבוקר התייצב בבית המשפט, והעיד לטובת הרוקח.
כאשר שב לסטוויסק, באו לפניו תלמידיו ושאלו אותו לפשר מסירותו לטובת הרוקח, עד כדי שעזב את העיר ביום קדוש זה כחג השבועות, ובמקום להתפלל בבית המדרש, העיד בבית המשפט…
ענה ר' חיים ליב כנגד המתמיהים: 'מדוע תתפלאו על מעשיי?! הרי זו 'מכילתא' מפורשת, 'לא תטה משפט אביונך בריבו – אביון הוא במצוות', ואם כן הרי פשוט, אילו לא הייתי נוסע לפטרבורג להעיד לטובת הרוקח, הרי הייתי עובר על לאו מפורש בתורה…'
♦ ♦ ♦
הגאון רבי ברוך עפשטיין זצ"ל בעל ה'תורה תמימה' מספר בספרו 'מקור ברוך' על דוד זקנו הר"ר שמעון זימל הלוי עפשטיין זצ"ל שהיה גביר מפורסם ובעל צדקה גדול, והיה מנהל עסקיו עם שותפו הר"ר קאפל הלפרין זצ"ל, שגם הוא כשותפו נתפרסם במעשי הצדקה שלו.
פעם היו שניהם בעיר 'ביאלסטוק' ונתעורר ביניהם דין ודברים על אחד מפרטי הסכם השותפות שביניהם. והחליטו לברר את הענין אצל המרא דאתרא הגאון רבי משה זאב מרגלית זצ"ל, בעל ה'מראות הצובאות' ושו"ת 'אגודת אזוב', שהיה אחד מגדולי הדור ההוא, ונתפרסם שמו לתהילה בקשרי תורה וידידות עם גדולי עולם.
כשהגיעו השותפים לחצר ביתו של הרב במרכבה הדורה, כיאה למעמדם הרם, הבחין בהם שמשו של הרב מבעד לחלון הבית, ומרוב התרגשות מבואם של שני נכבדים אלו, רץ אל הרב והודיע לו על בואם של האורחים המכובדים. הרב לא התפעל כלל מדברי השמש, ובשלוות הנפש הורה לו להכניסם אל מסדרון הבית, לתלות שם את מעיליהם, ולהכניסם אל חדרו.
השותפים שוחחו עם השמש, ולאחר שדרשו בשלום הרב ובמעשיו כעת, ביקשו מהשמש שיודיע לרב שהם באו אליו ל'דין תורה', בעקבות דין ודברים שנתגלה ביניהם בענין השותפות.
הרב נתן את רשותו להכניסם לחדרו, ובינתיים עד שנכנסו, הוריד הרב את הטלית שהיה עטוף בה עד למטה מגבות עיניו, וכשהם נכנסו לא לחץ את ידיהם לשלום, ואף לא הזמין אותם לשבת, ובנימה קרירה החל היישר בדיון, ואמר: 'זימל וקאפל, מי מכם התובע, יטעון תחילה?'
השותפים נדהמו מכיסוי פניו של הרב ומקבלת הפנים הצוננת. הם כלל לא הורגלו בכך, מעמדם הרם ותמיכתם במוסדות התורה, הקנה להם מקום של כבוד גדול בכל מקום אליו היו באים, והנה כאן, מלבד היחס הקר, קורא להם הרב בשמותיהם הפרטיים ללא תואר מקדים, 'הרב' וכדו'. אך משום כבודו של הרב, ויראת הרוממות שרחשו לו, השתדלו בכל כוחם לשלוט ברוחם והבליגו על היחס המשפיל שחשו מצידו של הרב.
'אני התובע' – פתח ר' זימל. 'דבר דבריך' – צוה עליו הרב.
מצב רוחו של ר' זימל וסערת נפשו גרמו לו לקצר את דבריו. לאחר שסיים, פנה הרב לר' קאפיל ואמר: 'קאפיל, עתה דבר אתה את דבריך!' גם הוא כחבירו דיבר את דבריו בקיצור ובקרירות.
לאחר שסיימו שניהם לטעון טענותיהם, ביקש מהם הרב שימתינו בחדר הסמוך עד שיחקור ויברר הדין לאשורו. הם עשו כדבר הרב, ויצאו מחדרו בתחושה שהם לא ממש רצויים בבית דינו.
לאחר שסיים הרב לברר את הדין, ביקש ממשמשו שיקרא לבעלי הדינים, וכשהוא עדיין עטוף בטליתו עד מתחת לעיניו, הציג בפניהם את פסק הדין על כל פרטיו, דבר דבור על אופניו.
'זימל, האם מקבל אתה את פסק הדין?' – שאל הרב. 'אני מקבל!' – השיב ר' זימל.
'קאפיל, האם מקבל אתה את הדין?' – שאל הרב גם את הנתבע. וגם הוא ענה – 'כן, מקבל אני!'.
כששמע הרב את תשובתם, הרים את טליתו מעל פניו, הושיט להם יד, וברגשי כבוד וידידות, האיר להם פנים והושיבם בסמוך אליו, הרב דרש בשלומם ובשלום משפחתם, והתעניין בעסקיהם. הרב אף ציווה לבני משפחתו להכין להם כיבוד כראוי וכיאה לכבודם. חיש מהר רבתה התכונה בבית הרב, המשפחה כולה נרתמה לאירוח האורחים הנכבדים, והשמחה והששון, העונג והנעימות, החליפו את היחס הקר והמנוכר אליו זכו עד כה.
לפני שנפרדו העשירים מהרב, ביקשו להעניק לרב 'שכר פסק דין' כפי שהיה נהוג בימים ההם לשלם לדיין, אך הרב סירב לקחת מהם את הכסף ואמר: אינני צריך דבר, בני קהילתי מספקים לי כל צרכיי. ואף אינני רוצה לצבור כסף, כי מלבד דאגת השמירה עליו, לא ייצא לי מזה דבר!'.
העשירים המשיכו להפציר ברב לקבל מהם בכל אופן את הכסף, וכאשר ראו שהוא מסרב בכל תוקף, הציעו שיקח את הכסף ויחלקו לצדקה, כפי ראות עיניו.
'קשה לי לחרוג ממנהגי ולקחת מכם את הכסף' – אמר להם הרב – 'אך אם בכל זאת אתם מתעקשים, הנה נמצא כאן איתנו אברך, [וסימן על זקנו של בעל ה'תורה תמימה' – מספר הספור], תנו לו כמה שתרצו, והוא יטרח למצוא אברך תלמיד חכם עני שתורתו אומנותו, וימסור לו את הכסף, ובזה יהיה מעשה הצדקה שלם עבור כולנו. הסכימו העשירים להצעתו של הרב, פתחו את כיסם ביד רחבה ומסרו לשליח כסף רב לטובת התלמיד חכם שימצא.
העשירים כבר התכוננו להיפרד מהרב, וכנראה שסערת רוחו של ר' קאפיל עוד לא שקטה מהעלבון שספג, ולפתע פלט: ימחל לי כבודו, התלמיד חכם שיקבל את הכסף, ביום מן הימים כאשר יוכתר בכתר הרבנות וישב לדון, גם יקבל את פני בעלי הדין, באופן שרבינו קיבל את פנינו?
כל העומדים בחדר נרעדו לשמע השאלה המתריסה, גם פניו של ר' קאפיל עצמו חפו, כשסיים את שאלתו. רק הרב עצמו נשאר שליו ורגוע, פניו לא השתנו ולא נראה בהם כל רוגז או עצב. הוא קם ממקומו, הרהר קמעא, ואמר: 'רואה אני כי עדיין מקפידים אתם על יחסי אליכם בתחילת הדיון, ובודאי חושבים אתם כי נהגתי כך מהעדר נימוס או מרוח גבוהה שיש בי. אבל דעו לכם, ידידיי, שחלילה לי לנהוג כך מהסיבות הללו. אלא, הרי הורו לנו רבותינו במשנה: 'כשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין', וטעם הדבר' – הסביר להם הרב – 'כי אם מתחילה יהיו בעלי הדינים כצדיקים בעיני הדיין, הרי יאמין לכל דבריהם, ומתוך יחסו החם אליהם יפליגו בטענותיהם ויתרחקו מן האמת, ולא ייצא הדין לאמיתו, לכן' – סיים הרב – 'כאנשי מעלה ובעלי דרגה, מצפה אני מכם כי תבינו לחוקי התורה, אל תרגזו ואל תתעצבו, כי לגודל מידת האמת נהגתי כך'.
רגועים, שמחים ומאושרים, הודו העשירים לכבוד הרב על שעת קורת רוח שהיתה להם במחיצתו, וברוב אהבה וחיבה לווה אותם הרב אל מרכבתם שהמתינה להם ברחוב ביתו.