זה היה עוד יום שגרתי למדי במערת אליהו שבחיפה.
סבא ר' ירמיה משי ז"ל, גבאי המקום במשך כמה עשורים, ישב לפני שולחן ועיין בספר כלשהו, כשמדי פעם נכנסים יהודים לבקר במקום, אותם היה מקבל במאור פנים מיוחד.
אנשים היו מרימים תרומות עבור המקום וניגשים לבקש ממנו שיעשה להם "מי שברך", והוא, בחן וברוגע שאפיינו אותו כל כך, בירך אותם בתמימות ששבתה את ליבם. היו כאלה שכעבור שנים באו והציגו בפניו את הילדים "שלו", היינו שנולדו מברכותיו, אבל הוא בפשטותו לא ייחס לעצמו שום כח ושום מופת ואת הכל זקף לזכותו של אליהו הנביא והמקום הקדוש.
ויהי היום. סבא יושב לבדו במערה, ואליה נכנסים בני זוג יהודים. הזוג ניגש אליו וביקש כמיטב המסורת שסבא יעשה עבורם "מי שבירך" אבל לא סתם "מי שבירך". לזוג היהודים היתה בקשה מיוחדת שהם הכתיבו לו לברך. "תברך אותנו שנצליח היום בכל מה שנעשה!".
סבא לא מתנגד, שואל לשמותיהם ולשם אימם, נעמד על מקומו ומברך בעיניים עצומות את הזוג שיצליחו בכל אשר יפנו.
הטקס מסתיים, והשניים נפנים לפשפש בתיקם.
סבא לתומו חשב שהם מתכוונים לתגמל אותו ב"פדיון נפש" כמנהג, אולם למרבה הפתעתו מוציאים השניים לא פחות ולא יותר אקדח אמיתי ומנפנפים בו למול עיניו: "תרוקן את הכיסים בבקשה!" זוג הנוכלים חשב שהכיסים מכילים משהו מעבר לממוצע…. סבא לא מתנגד. החיים חשובים יותר. הוא מציית לפקודה ומרוקן את כיסיו.
"עכשיו תרוקן גם את הקופות", ציוו השניים בהצביעם על שורת קופות הצדקה שנחו על השולחן דרך קבע.
גם בקשתם זו מולאה ללא ציוץ.
כטוב לב השניים בממון, סבו על עקבותיהם ועזבו במהירות את המערה.
באותה תקופה בה אירע הסיפור, לפני כארבעים שנה, לא היו פלאפונים וגם טלפון כנראה שלא היה במקום בשביל להזעיק עזרה. סבא קיבל את הדין באהבה ואף לא סיפר זאת בחזרו הביתה.
רק בחודשים האחרונים נודע הדבר ע"י בן של אחד מתושבי השכונה בה גר סבא.
וכך מספר אותו בן. "יום אחד הגיע ר' ירמי' לבית הכנסת השכונתי, פנה אל אבי וסיפר לו עם ניצוץ שובב בעיניים: "אתה רוצה לדעת עד כמה גדולה קדושתה של מערת אליהו הנביא? אז הנה אספר לך סיפור טרי מהיום! הגיע זוג יהודים וביקשו ברכה שיצליחו בכל אשר יפנו. בירכתי אותם מכל הלב, והנה בתוך כדי דיבור כבר התקיימה לה הברכה במלואה והשניים הצליחו למעלה מן המשוער!" – – –
**
מהו המסר מהסיפור הדי משעשע הזה?
ובכן, לא לחינם סבא לא סיפר למשפחתו את הסיפור הזה. כי הוא מעולם לא סיפר סיפורים טראומתיים שיכולים לגרום לאי מי צער. בתור ניצול שואה שעבד במחנות בפולין שש שנים, מעולם לא שמענו ממנו כלום, מטוב ועד רע. גם כשהחלה התופעה של מסעות שורשים לפולין, התבטא בפני בניו שאין להם מה לחפש שם.
אז מה כן? רק כשהיה אפשר לעטוף את הסיפור החמוץ באיזושהי בדיחונת נעימה, שתגרום למישהו להעלות חיוך על שפתיו, וגם זה רק בתנאי שהוא לא מחוג המשפחה שעדיין עלול להצטער, רק אז הסיפור היה יוצא החוצה.
שנזכה להגיע למעלת אבותינו!