לפני כשנתיים, לאחר סיום ההילולא בכ"א אדר בציונו של בעל ה'נועם אלימלך' זי"ע בליז'ענסק, פרצה במקום שריפה גדולה שגרמה לנזק רב למקום. לאחר שעה ארוכה הצליחו הכבאים להשתלט על הלהבות. בחסדי שמים לא היו נפגעים בנפש. מה שטרם פורסם הוא השריפה השניה שהיתה בציונו של ר' אלימלך, אליה אתם מתוודעים לראשונה כאן.
למעשה, את הסיפור שלפניכם הייתם אמורים לשמוע מחוקרי שריפות, רק בסייעתא דשמיא ובזכות הצדיק ר' אלימלך, כותב השורות יכול לעשות זאת בעצמו…
שעת לילה מאוחרת, הציון הק' של הצדיק ריק מאדם, דממה מוחלטת באזור כולו ורק אני נמצא במקום, לבד. זכיתי לצבוע את הציון ולחדש אותו כבעבר. כידוע, הציון של ר' אלימלך מוקף בסורגים, אלא שבמקום צבע זהב מרשים ומכובד הם היו מפויחים בעקבות השריפה, והיה צורך לקלף את הצבע הישן ולנקות עם טינר את הסורגים טרם הצביעה מחדש בזהב.
וכך, בעוד אני שופך טינר על המטלית, נשפך טינר על הנרות שדלקו בצמוד לציון והמטלית התלקחה במהירות וגרמה שהטינר ישפך על הבגדים שלי, שהפכו בתוך שניה למאכולת אש. ניסיתי לשווא לכבות את האש שבערה במכנסיים ובחולצה, אולם, חוץ מכוויות בידיים לא עזר כלום.
האופציה להתגלגל על הרצפה לא עמדה על הפרק, מאחר וטכנית לא היה די מקום לכך. ניסיתי להוריד מעלי את החולצה, אלא שהכל בער ולא היה שייך לעשות כלום, פשוט כך.
ואז ברגעים קריטיים אלו כשאני רגע לפני קריאת שמע בפעם האחרונה בחיי… מתוך אמונה תמימה שזה הדבר היחיד שיעזור לי – צעקתי שתי מילים: 'רבי אלימלך!'
באותה שניה, האש מהבגדים כבתה כאילו לא היתה מעולם, וכל מה שנותר לי זה לכבות את המטלית שהמשיכה לבעור. הסתכלתי על הבגדים, והם היו שלמים כאילו לא בערו מעולם. המטלית לעומת זאת היתה חרוכה ושחורה.
אם הנס הזה לא היה קורה לי באופן אישי, ספק אם הייתי מאמין שדברים כאלו קרו. זה נשמע דמיוני. אין לי ספק שזכות הצדיק היא שהגנה עלי, והסיבה שאני כותב זאת היא במטרה להודות להקב"ה בקהל עם, ושכל אחד ידע את כוחה של זעקה מעומק הלב המתקבלת מיידית.
בעל המעשה: ח.ז.
(גיליון 'טיב הקהילה' משפטים תש"פ)