וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב ג)
מדרכי הענווה וההכנעה, שלא להגביה את הקול אלא לדבר בקול נמוך, וכמו שכתב הרמב"ן באגרתו: "ודבריך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו…"
סיפר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כי ליד בריסק היה מבצר, ששכן במקום גבוה מהסביבה. הוא היה מתאים באותם ימים להגנת האזור בשעת מלחמה, ומטבע הדברים היו שם רק חיילים. בין החיילים היה גם בחור יהודי שנאלץ להיות בצבא, ותושבי בריסק נחלצו להביא לו אוכל. היתה אישה אחת בשם גלרשטיין שדאגה לכלכל את אותו בחור, וכל יום היתה מכינה ושולחת לו ארוחת צהרים כדי שיהיה לו מה לאכול.
הכניסה למבצר הצריכה רשיון, שעלה עשרה גרוש, ובחורי הישיבה היו באים בתורנות להביא את האוכל לאותו חייל. וסיפר מרן זצ"ל כי גם הוא היה פעם בין אותם בחורים, והביא אוכל לאותו חייל, ובאותה פעם שבא למבצר נערך שם מסדר, והתקנה היתה שלא רק החיילים עומדים למסדר, אלא כל מי שהיה בשטח המבצר, כולל המבקרים, היה צריך לעמוד במסדר. בעת המסדר, על כולם היה לעמוד בשורה, וכשמגיעים אליהם צריך לצעוק: "כן, אני נמצא".
רבנו עמד במסדר, וכשהגיע תורו היה צריך לענות כנ"ל. וסיפר, שכיון שמטבעו אינו רגיל להרים את הקול וכ"ש שלא לצעוק, ענה: "כן אני נמצא" – בשקט. התשובה השקטה לא היתה לרוחו של המפקד, והלה עשה עצמו כלא שומע וחזר וקרא בשמו של רבנו, ושוב חזר רבנו וענה בשקט בלי להגביה את קולו. בסופו של דבר המפקד התרגז, אבל לא הועיל לו מאומה, כיון שרבנו לא אבה בשום אופן להגביה את קולו.
(כאיל תערוג מתוך מזקנים אתבונן ח"ג)