אשר קרך בדרך (דברים כה יח)
שח הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל:
אספר לכם ספור, והוא ספור אמיתי ששמעתי מאדם גדול, שסיפר על תלמיד אחד של ה'חפץ חיים'. אותו תלמיד היה רב בעיירה. ויהי היום הוא נכנס לחדרו של ה'חפץ חיים'. שאל אותו ה'חפץ חיים': "נו, מה נשמע בעיר שלך?".
הוא הבין שה'חפץ חיים' לא שואל על רכישת לחם וחלב בעיר או קניית דבש וסוכר, אלא שאלתו מה נשמע ברוחניות. "מה נשמע בענין שבת?" – פירט ה'חפץ חיים' את שאלתו.
"אוי וי, אוי וי, הספרים לא סוגרים את החנויות בערב שבת רק בלילה, ועוד בעיות בשמירת שבת".
"נו, מה עשית בשביל זה?"
"מה אני יכול לעשות? תושבי העיר לא שומעים, לא רוצים לשמוע. מה אני יכול לעשות?".
"ומה נשמע עם טהרת המשפחה?"
"אוי וי, אוי וי, גרוע. רע עד מאד".
"נו, מה עשית בשביל זה?"
" מה אני יכול לעשות? ממאנים לשמוע, לא רוצים להאזין".
אמר לו ה'חפץ חיים': "ומה אתה עושה בשביל חינוך הילדים?"
"גרוע, מאד רע. הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים, ואפילו בבתי ספר של יהודים מה כבר לומדים? מצב ביש. ומה אני יכול לעשות? לא שומעים, לא מעונינים לשמוע".
אמר לו ה'חפץ חיים': "למען שבת לא יכולת לעשות, בשביל טהרת המשפחה לא היתה לך אפשרות לפעול, להעמדת החינוך לא היית מסוגל לעשות – אבל להתעלף יכולת! למה לא התעלפת?!"
שמעתם? פלאי פלאים! יהודים יושבים ורואים שממלאים יין במזרקי הקרבנות, והיכן? בבית המשוקץ של אחשורוש! בסעודה של שיכורים שפלים! שם, אצל אחשורוש, מוזגים יין בכלי המקדש – ולא מתעלפים! על כך נגזרה הגזירה. 'אשר קרך'.
הוא מה שאמר מרדכי לאסתר המלכה. "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו". לא כפרו ישראל בהקב"ה, לא כפרו בתורה, אלא מה? – "אשר קרהו", הקרירות – היא סיבת הגזירה האיומה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"…
הוסיף רבי שלום וסיפר:
הייתי באמריקה לפני כשתיים עשרה שנה, אולי יותר. ירד שם שלג כבד, נערם על הקרקע. חצי מטר גובה, שלג ממש, כמו שאני אומר לכם. שבוע שלם לא יצאתי מהבית, לא היתה דרך איך לצאת לרחוב. מי יכול ללכת עד הברכיים בשלג? כך שבוע שלם.
אחרי שבוע יצאתי. כאשר התחלתי ללכת ראיתי מרחוק בן אדם. ראביי. אדם הנראה כמו ראביי. הוא היה חבוש כמו ראביי, בצילינדר. אתם יודעים מה זה צילינדר, כן? היו לו משקפיים על האף, אדם קצת נמוך…
חשבתי לעצמי: באתי לאמריקה, ואולי עוד אצטרך לדרוש בבית הכנסת שלו, מי יודע. יכול להיות שהוא רב בבית כנסת אורטודוכסי. אז הקדמתי לו שלום בנוסח האמריקאי. אמרתי לו כבר ממרחק: גוד ביי ראביי, גוד ביי. הוא לא ענה. חשבתי לעצמי: איזה אדם זה? אני לא מכיר אותך, אתה לא מכיר אותי, אבל אני אומר לך שלום, מדוע שלא תענה לי?
טוב, מה אפשר לדעת. אולי הוא גאותן? ושמא לא הבחין כל כך? התקרבתי עוד כמה פסיעות, ושוב נעניתי לו בראשי: גוד ביי ראביי. והוא לא ענה. כבר כעסתי, למה הוא מתנהג כך? וכי זו הנהגה של בן אדם?
התקרבתי יותר, ואז הבנתי מדוע אינו עונה. הראביי היה מעשה ידי ילדים. הם עשו ראביי משלג, ראביי מקרח. ראביי משלג לא יכול לענות. הבנתם? זהו 'אשר קרך בדרך'. כאשר האדם הוא ראביי, אבל רב משלג, ראביי קפוא, אין לצפות ממנו לכלום…
(ע"פ 'להגיד')