וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' (דברים ג כג)
פעם סיפר מרן הגרא"מ שך זצ"ל עובדה מאלפת המלמדת עד היכן מגיע כוחה של תפילה ממעמקי הלב על הבנה בתורה. את המעשה שמע רבינו בצעירותו מזקן אחד, כאשר שוחח עמו אודות אחד מגדולי הרבנים שבדור, פוסק נודע לתהילה.
וכך סיפר אותו זקן: "בצעירותי למדתי בישיבתו של הגאון רבי הירש שלעז זצ"ל בעיר קראסון שבפלך קיוב, ושם היה נער אחד שנפשו חשקה בתורה, אבל מוחו אטום היה ותפיסתו אטית במיוחד. נער זה היה מייגע את כל בני הישיבה. הוא היה שב ומבקש כי יסבירו לו פשט בכל סוגיא, בכל שאלה ובכל תשובה, עד שכולם כבר נלאו מלהשיב לו. רק אני ריחמתי עליו והשבתי לשאלותיו.
"הסבל והטירחה היו ללא נשוא, משום שכאשר סוף סוף הבין שורה אחת, היתה מגיעה מיד שורה נוספת אותה היה מבקש להבין. באחד הימים פקעה סבלנותי", המשיך הזקן לספר, "וכשבא לשאול שוב ושוב ביקשתי שיניחני לנפשי.
"הנער פנה והלך בפחי נפש, ואילו אני, כליותי יסרוני. הבטתי אחרי דמותו המתרחקת, הייתי סקרן לדעת מה יעשה ולמי יפנה עתה. אך הסתבר שכבר ניסה את מזלו אצל כל הבחורים, ואני הייתי האחרון שדחהו. מעתה שוב לא היה לו אל מי לפנות, ולפיכך פנה והלך לו לפינת בית המדרש, שם רכן על גבי ספר כלשהו.
"התקרבתי בלאט אל הפינה בה התכנס הנער בתוך עצמו, ביקשתי לגלות מה הוא לומד. והנה מצאתיו להפתעתי רוכן על גבי סידור הפתוח בברכת 'אהבה רבה' ושמעתיו מתייפח בבכי ומתחנן במילים 'ותן בלבנו להבין ולהשכיל', כשהוא מבקש ומפציר כי לא יצטרך עוד לבריות וה' יפקח את עיניו במאור תורתו.
"משראיתי כי כן, נכמרו רחמי על הנער, הושבתי אותו לצידי והודעתי לו כי הינו רשאי לשאול כל שיעלה בדעתו, וזאת כל אימת שיחפוץ.
"והנה עד מהרה, לגודל הפלא, החל הבחור מבין יותר ויותר עד שכמעט ולא הוצרך לשאול שאלות הנוגעות לפשט הסוגיא, עד שברבות הימים נעשה לאחד מהאריות שבחבורה.
"נער זה", סיים הזקן את סיפורו, "הוא הוא פוסק פלוני אשר שמו הולך לפניו כאחד מגדולי הדור ורבים משחרים לפתחו. ראה נא היכן אני והיכן הוא!" – סיים הזקן את סיפורו.
(מוסף שבת קודש של יתד נאמן, תרומה תש"ע)